סוס ורוכבו

סוס ורוכבו
פרופסור יובל סיני
בית המשפט דן בשאלת חבותו בנזיקין של בעל סוסה שבעטה בחברתה בהיותה רכובה ובשל כך נפצעה והומתה בהמתת חסד. השאלה היא מה היקף האחריות של בעל הסוסה, על בסיס ניתוח של ייחוס הנזק וסיווגו ומהי עמדת המשפט העברי בסוגיה. נעמוד רק על נקודה מרכזית אחת. קיים הבדל יסודי בין אדם המזיק בגופו לבין היזק הנגרם ע"י נכסיו, לעניינים שונים, כגון: רמת האחריות, היקף הפיצוי, ועוד. יש לבחון את סיווגו של המקרה הנדון בו הסוסה שבעטה בחברתה היתה רכובה ע"י הנתבע. האם הנזק מיוחס לרוכב או לסוסה?
השולחן ערוך קבע במקרה דומה: "אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב בו והכה את הסוס, חייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת מחמת הכאה זו".
מקור הלכה זו בתשובת הרא"ש. אלו העובדות: מספר חברים רכבו על סוסים ופרדים לאחר חתונת חברם כדי ללוותו. המזיק דהר על סוסו, פגע בפרד עליו רכב החתן וגרם לנזק רציני. מתיאור השאלה עולה שכנראה החלק הפוגע היה ארכובת האוכף שעל הסוס. הנתבע טען להגנתו, שמאחר שהדבר היה ברשות הרבים, אין הוא חייב לפצות את התובע משום שלכל אדם נתונה הרשות לרכב על סוס ברשות הרבים ועל כן חובת הזהירות לשמור מרחק מוטלת על התובע. הרא"ש קובע שהרוכב על סוס נחשב אדם המזיק ואין להגדיר את הנזק כמעשה עצמי של הסוס, וטעם הדבר: "ומזיק בגופו הוא, כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה, או באוכף שעליה, כמזיק בגופו דמי, כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה". כלומר, הרא"ש מסביר שתפקידו של הסוס במעשה הנזק היה אינסטרומנטלי לגמרי. האדם הוא ש"הפעיל" את הסוס ולסוס לא היה כל תפקיד עצמי במעשה הנזק.
הנפקות בתשובת הרא"ש היא שאם הנזק מיוחס לסוס – הרוכב יהיה פטור, משום שנזק כזה ע"י בעל חיים ברשות הרבים אינו מחייב את בעליו, ואם הוא מיוחס לרוכב, כמסקנת הרא"ש, חייב הנתבע. החזון איש תמה על פסיקת הרא"ש וסבר שמקרה זה צריך להיחשב כנזק ע"י בעל חיים ולא ע"י אדם המזיק בגופו: "ואינו מובן מה טעם הוא זה, הלא הסוס מזיק מכחו ולא מכח אדם ולא מצינו דעגלה מושכת בקרון הוי כגוף הבהמה דהבהמה מזקת בכחה ".
יתכן שהחזון איש סבר, שאין בשליטת הרוכב על הסוס כדי להחשיב אותו כאדם המזיק בגופו, משום שעצם העובדה שיש לסוס כח תנועה עצמי, מפקיעה את האפשרות של שליטה מלאה ע"י האדם. על כן, לדעתו, במקרה שנדון בתשובת הרא"ש נייחס את הנזק לסוס, ומאחר שהדבר היה ברשות הרבים, המסקנה תהיה שהנתבע פטור.
מה תהיה המסקנה לפי שתי הגישות במקרה הנדון בבית המשפט שבו אין מדובר על פגיעה פאסיבית מגוף הסוסה הדוהרת או מחפץ הצמוד לגופה אלא בבעיטה? מסתבר שנימוקו של הרא"ש לייחוס הנזק לרוכב על הסוס מוגבל אך ורק לנזקים שנעשו באופן פאסיבי ע"י גוף הבהמה, אז ניתן לומר שהסוס הוא כעין כלי המצוי בידי האדם, וההשוואה לאוכף שעל הבהמה מובנת. לא כן הדבר, כשמדובר בפעולה שבעל החיים עשה מעצמו ללא הכוונת אדם, שהרי קרוב לודאי כי בעיטה מסוג זה אינה מכוונת או נשלטת על ידי הרוכב, ועל כן יש לייחס, לפי שתי הגישות האמורות, את הנזק לסוס. (חו"ד מפורטת בנושא כתבתי עם הרב יוסי שרעבי במסגרת המרכז ליישומי משפט עברי).
(בשלח תשפ)