מערכת שבתוןאיש לא חולק על כך שפריט הלבוש המזוהה ביותר עם הציבור הדתי לאומי, הוא הכיפה הסרוגה. בואו נצא למסע קצר בזמן שמראה היכן ומדוע נולדה הכיפה סרוגה, ומשם נמשיך עד לכיפות הברבוש, שנהפכו לאופנתיות בשנים האחרונות. יאללה מתחילים!
אמיר שכטר
בני הציבור הדתי לאומי ידועים בפי כל בתור "החבר'ה עם הכיפות הסרוגות", שמובדלים מבני הציבור החרדי המזוהים כחובשי הכיפה השחורה. אלא שמאז שהכיפה הסרוגה הגיחה לאוויר העולם, עברו הרבה מים בירדן, ועם השנים נראה שקמו לה מתחרים שניסו לנגוס ב"מונופול" שלה ככיסוי ראש הגברי האייקוני של בני הציונות הדתית – מכובעי הקסקט ועד כיפות הברבוש, שנהיו פופולריות לאחרונה.
הכל התחיל במשבר זהות. בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, בשנים של ערב קום המדינה, הנוער הציוני דתי חש רגשי נחיתות ברורים כלפי בני גילו ה"צברים" החילונים. ההוויה אז בישוב העברי בארץ הייתה בעיקרה חילונית מאוד. הצעירים החילונים ראו בדת ובזהות הדתית סוג של "אלטע זאכען" והוויה גלותית ומיושנת שימיה ספורים. "אדוק פיסטוק" היה אז כינוי לעג רווח כלפי אלו שעוד התעקשו לשמור על זהותם הדתית.
אי לכך ובהתאם לזאת, ובתוך אווירה כל כך מזלזלת בדת, הייתה עזיבה מאסיבית של הדת בקרב בני הנוער הציונים הדתיים, ומבין אלו שנשארו דתיים, לא מעט מהם התביישו לחבוש כיפה, שהייתה עד אז הכיפה השחורה המוכרת לנו. הם העדיפו לחבוש כובעי ברט במקום זאת.
ואז, כאשר הרב משה צבי נריה נכנס לתמונה, לאחר שהוא הקים את ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, במטרה לקדם את גאוות היחידה של הנוער הציוני דתי, הוא הבין שבשביל גאוות יחידה ותחושת זהות, צריך גם פריט לבוש שמייחד את הקבוצה.
הרב נריה ראה באחד מהקיבוצים עולה מדרום אמריקה שסרגה כיפה, שלדבריה שימשה כיסוי ראש שהכירה בארץ מוצאה. הוא נדלק על הרעיון ואימץ זאת – הוא בעצמו חבש כיפה כזו, ואז תלמידיו החלו אף הם לחבוש כיפות סרוגות כאלו. משם זה התפשט ונהיה סמן ההיכר הבולט ביותר של הציונות הדתית, מה שהקנה לרב נריה את כינויו – אבי דור הכיפות הסרוגות.
אלא שמאז ועד עתה, כאשר הציבור הדתי לאומי התחיל להתגוון ולקבל שלל צבעים, סגנונות ותתי-זרמים, הרי שגם הכיפה הסרוגה על שלל גדליה (מ"כיפות החצי שקל" הקטנטנות ועד כיפות הענק המזוהות בעיקר עם הזרם החרד"לי) איבדה את ה'מונופול' שלה ככיסוי הראש הבלעדי של גברי המגזר.
ניקח כדוגמה את כובעי הקסקט, המזוהים עם הדתיים הליברלים הירושלמים. בעשורים האחרונים התפתחה בירושלים קבוצה סוציולוגית מרתקת של דתיים ליברלים. בני הקבוצה המדוברת, שמרכזה בעיקר בשכונות של דרום ירושלים כמו קטמון ובקעה, מנסים לאתגר את הציבור הדתי ואת השיח הדתי בשאלות לגבי טיב היחס שבין הזהות הדתית האורתודוקסית לבין רוחות המודרנה והפוסט-מודרנה שנושבות בעולם הסובב.
בניגוד לקבוצות שמנסות להגביר את החומות שבין שני העולמות, או קבוצות שמנסות לשלב בין העולמות, תוך כדי "הפרדת רשויות" בין שמירת המסורת בתוך המרחב הדתי (כלומר, בבית הכנסת ובטקסים דתיים כמו חופות וכד') לבין קבלת אורח חיים מודרני בחיי החולין (הלך רוח שמאפיין לא מעט את חלק מקהילות הבורגנות הדתית של אזור המרכז), הרי שאצל אותם דתיים ליברלים ירושלמים הכיוון הוא לשלב את העולמות גם בתוך המרחב הדתי.
"הכיפה הסרוגה על שלל גדליה איבדה את ה'מונופול' שלה ככיסוי הראש הבלעדי של גברי המגזר, ובשנים האחרונות עולות עוד אלטרנטיבות"
זה בא לידי ביטוי למשל ב'מניינים משתפים', שבהם משתפים באופן פעיל נשים במהלך התפילה כפועל יוצא של אימוץ הפמיניזם לעולמה של התפילה בציבור. ועם הכיוון הרעיוני שהביאה קבוצה זו לשיח הדתי, היא הביאה עימה גם פריטי לבוש חיצוניים, שהבולט בהם הוא כובע הקסקט. כסוג של אמירה של "אל תתייגו אותנו", שבאה מעצם הרצון לתהות ולאתגר את השיח הדתי, הגיע גם כובע הקסקט, שנהיה פופולרי בקרב בני קבוצה זאת.
באופן אירוני, הקסקט, שמזכיר את "טוביה החולב" ואת ה"שעטעל" הגלותי (אותה גלותיות שממנה כאמור הנוער הציוני דתי כל כך רצה לברוח) חזר לאופנה, בעיקר דרך הציבור הדתי הליברלי הירושלמי, שממנו נפוץ לעוד קבוצות בציבור הדתי לאומי, במיוחד אלו ה"ניאו-חסידיות", שהקסקט מזכיר להם את הערגה להוויה היהודית המזרח-אירופית של פעם.
אותו רצון של "חוסר תיוג" הביא כנראה לעוד חידושים שבאו כאלטרנטיבות לכיפה הסרוגה הקלאסית. בשנים האחרונות החל טרנד "כיפות הברבוש", בעיקר ביישובי יו"ש, בסטייל המתנחלי. מדובר בכיפות עגולות גדולות, שנראות יותר כמו כובע קטן מאשר כיפה כפי שאנחנו מכירים, ובשנים האחרונות ניתן לראות לא מעט חבר'ה, בעיקר צעירים, שחובשים אותן. שאלתי חבר מהמילואים שחובש את הברבוש על כך, והוא ענה לי שזה נובע מהרצון "לא להיות מתויג". כך שמעתי מאז מעוד "מבורבשים". זה מעניין לראות ולהתוודע כיצד זרמי עומק והלכי רוח מביאים עימם גם שינויים בפריטי הלבוש. יהיה מעניין לראות בעוד עשרים, שלושים, חמישים שנה, עד כמה הטרנדים האלטרנטיביים נוסח הקסקט והברבוש יתפסו תאוצה.
בינתיים, נראה שהכיפה הסרוגה הקלאסית היא עדיין זו המכסה את ראשי רוב הגברים במגזר. מה יהיה בעוד כך וכך עשורים? לאלוקים הפתרונים!
תגובת אביטל ולדמן גרינבוים, מעצבת אופנה, יזמית ויוצרת, בעלת העסק 'ברבוש':
המילה 'ברבוש' היא שם שאני נתתי לכיפות שהתחלתי לייצר בתחילת הדרך. הכיפה נקראת על שם חבר ששם משפחתו 'ברבש', שהביא כיפה מרובעת מהודו והסתובב איתה בימי נחלאות אי שם לפני 10-12 שנים. עם הזמן השם נהיה גנרי – שם של המוצר בעקבות ההצלחה. כמובן שגם התבנית של 'תרבוש' שימשה השראה לשם.
תחילת הייצור של הברבושים הייתה ניסיון לתת מענה לצורך הולך וגובר של חבר'ה לגיוון. בתחושה שלי, הברבושים גם פורצים לפעמים איזה קו דק שבין כיפה לכיסוי ראש שלא בהכרח דתי-אורתודוקסי-הלכתי, אלא יותר רוחני, שורשי, יהודי.
עם הבקשה הזו ניגשתי לתפור ברבושים, עוד כשתפרתי את הראשונים לבעלי, ולדעתי זו בעצמה תופעה מעניינת שחורגת מתהליכים בתוך המגזר. לדוגמה, יש לי הרבה מאוד לקוחות שהם חתנים חילוניים. הם מגיעים אליי בחיפוש אחר כיפה-לא-כיפה הלכתית שהם רוצים לחבוש מתחת לחופה ברגעים הקדושים של חייהם, אבל גם להיראות מוקפדים ואסתטיים ברמה גבוהה מבלי להזדקק לכיפת קטיפה שחורה. על אותה דרך יש לי גם לקוחות שאינם אורתודוקסים, נשים שעושות שימוש בברבוש ככיסוי ראש לעצמן, ועוד סוגים שונים של מבקשי דרך מעין זה. אם לסמן איכשהו את חובשי הברבושים, אז ניתן אולי לראות בהם קהל של מחפשים או יוצרים.
חובשי הברבושים הם מכל קצוות הקשת של המגזר הדתי-לאומי. מגיעים אליי (ובאחוזים גבוהים) – אנשי המרכז, פריפריה, ירושלמים, חתנים צעירים, בחורי ישיבות ולא מעט מבוגרים, ככל שזה תופס תאוצה. מעבר לתופעה המרתקת של תפוצת הברבושים, אני רואה ברכה גדולה בגיוון הפנים-מגזרי. ציבור שמכיל בתוכו ניגודים וכיוונים שונים, הופך להיות רק חזק יותר.
