הפליטים והמסתננים

הפליטים והמסתננים /
פרופסור יובל סיני

סוגיית היחס ללא יהודים מופיעה במקרא ובדברי הנביאים ונדונה בהרחבה בספרות ההלכה. היחס ללא יהודים שאינם מעוניינים להצטרף לעם יהודי על ידי גיור אך חפצים להשתלב בחברה היהודית או להתגורר בארץ משיקולים תועלתניים, תלוי כעיקרון במידת קבלתם של הנוכרים את התנאים הנדרשים כדי להיחשב 'גר תושב'.
לאורך הדורות נקטו הפוסקים בדרך מצמצמת הן באשר ליחס הכופה כלפי לא יהודי שאינו מעוניין לקיים את שבע מצוות בני נח והן באשר לאפלייה הנזכרת. ר' מנחם המאירי הציג גישה עקרונית השוללת את האפלייה (בית הבחירה, ע"ז כב.). הראי"ה קוק הכריע: "העיקר הוא כדעת המאירי שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי אדם" (אגרות ראי"ה, פט). לאור תפיסתו המחודשת של המאירי באשר ליחס הראוי ללא יהודים, סובר הרב חיים דוד הלוי (תחומין ט) שהדין התלמודי ביחס לעובדי ע"ז אינו רלבנטי ללא יהודים בימינו:
"… כי אליבא דאמת נראה לי שאין זו דעת ההלכה על גויי זמננו… …ולכן, בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה 'מפני דרכי שלום' בלבד, אלא משום ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עע"ז. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד קנא, יב) ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום 'דרכי שלום' דווקא."
דברי הרב הלוי מתייחסים ללא יהודים המתגוררים בישראל או בחברה יהודית, אך ניתן להשליך מדבריו גם על היחס למהגרים לא יהודים, אף אם אינם עומדים בקריטריונים התלמודיים של גר תושב. אין בכך לחייב את המדינה לקלוט מהגרי עבודה, אך הדבר צריך להיבחן על פי שיקולים ערכיים, במגבלות יכולת החברה הישראלית לקלוט הגירה מסוג זה, וההשפעה עליה מבחינה דמוגרפית, בטחונית וכלכלית.
פוסקי דורנו, הרב יצחק הרצוג , הרב שאול ישראלי ואחרים דנו ביחס למיעוטים במדינת ישראל, ואף שבדרכים שונות הגיעו למסקנה שיש להעניק מעמד וזכויות אזרחיות למיעוטים במדינת ישראל, הרי שבכל הנוגע למדיניות הגירה של אזרחי מדינות אחרות שאין להם זה מכבר מעמד של תושבות קבע או אזרחות במדינת ישראל, יש להביא, לשיטתם, בחשבון את השיקולים שעלו מדברי הרמב"ם והראב"ד (עבודת כוכבים י, ו): החשש לערעור הריבונות, הסכנה הדמוגרפית והמעמסה הכלכלית, ולנקוט מדיניות הגירה זהירה ומוגבלת, לאור קיום מיעוט לא יהודי גדול בישראל.
מאחר שלדעת הרב ישראלי יכולת המדינה להחיל את דיני גר תושב בימינו בלתי אפשרית, נוכח המצב הבינלאומי ומעמדנו בעולם, ועל כן הוא בגדר "אין יד ישראל תקיפה", הרי שהיחס ללא יהודים נקבע לפי איסור "לא תחנם". איסור זה מצומצם לשיטתו רק לגבי גויים עובדי עבודה זרה, לפיכך לא יהודי המתגורר בישראל זכאי לזכויות אישיות, בלא הגבלות דיני גר תושב. ואולם, לפי דעתו, כל זה אמור ביחס למי שכבר מתגוררים בישראל, אך מדיניות ההגירה לישראל צריכה להיות נוקשה לגבי כל לא יהודי, כולל מהגרי עבודה.
הרב הרצוג, שדן בסוגיית המיעוטים לפני קום המדינה וראה בהקמתה הצלה ופיקוח נפש לעם היהודי, קבע שהתנאים שהציבו האומות בהקמת המדינה ובהם: חופש דת וזכויות אזרח למיעוטים, הינם התחייבות שרירה וקיימת גם כיום ודוחים את האיסורים הכרוכים במתן זכויות אזרח ללא יהודים ואף עובדי ע"ז. לפי זה יש להסיק שהתנאים בהם הוקמה מדינת ישראל מחייבים אותה לפעול בהתאם למשפט הבינלאומי, הן כלפי מיעוטים המתגוררים בתחומה הן באימוץ חוקי הגירה כבמדינות אחרות. כך שאת חוקי ההגירה הנוקשים הנוהגים במערב, ובמיוחד במדינות מסוימות באירופה, יכולה ישראל לאמץ, במיוחד לאור מאפייניה הלאומיים המיוחדים. (הדברים מבוססים על חוו"ד מפורטת שכתבתי עם הרב יוסי שרעבי במסגרת המרכז ליישומי משפט עברי).
(יתרו תשפ)