לא עת דיבורים אלא עת מעשים היא

פרשת בשלח עוסקת באחד השיאים המרכזיים בחייו האמונים של עם ישראל -נס קריעת ים סוף ובעקבותיו שירת הים.
באותה פרשה קיים שיא נוסף והוא מלחמת ישראל בעמלק כאשר בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו כעם, עם ישראל מנצח במלחמה.
אך בין שיאי גאות אלו של התעלות נפשית ורוחנית של ישראל משובצים איי שפל רבים. רצון לחזור מצריימה עם התגלות המצרים הרודפים על ידי התצפיות, רצון למים , ללחם, לבשר ,( למרות המקנה הרב שהיה להם).
המשותף בין כל נקודות שפל אלו הינו הטרוניה שהפכה להיות טבעו של העם או בשפתנו ״ נרגנות כרונית״.
הרמב״ם בגישתו המעשית והלוגית מסביר, כי לאחר הוצאת ישראל ממצרים, החל השלב הארוך והמייגע של הוצאת מצרים מישראל.
כל התנהגותו של העם הייתה של עם עבדים שהיה צריך לעבור את המדבר המחשל, את משמעת המים , ואת השינה באוהלי סיירים כדי לחשל את רוחו ואת נפשו.
כאשר במהלך הבריחה נתבעים הם לחזור לאחור ולהתייצב על פי החירות בין מגדול לבין הים, ישראל ממש מבולבלים.
פרעה רודף אחריהם עם צבא עצום. אמנם ישראל 600000 גברים ,קהל עצום אך מול מצרים רוחם נמוכה ושפלה. פרעה ריכז צבא של 600 טנקים של אותם ימים. על כל טנק יש צוות של שני לוחמים, אך פרעה מוסיף מפקד לכל רכב ברזל ״ושלישים על כולו״.על כל טנק שלשה אנשי צוות.
גם במושגים של ימינו צבא של 600 טנקים הוא צבא עצום , ויש להבין מדוע ישראל מרגישים שחרב חלומם והם מעדיפים לחזור למצרים המוכרת. ״טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר״.
משה עונה להם״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״ בתפיסתו של משה ממשיך פה התהליך הניסי הגלוי והמוחלט בו הקב״ ה עושה הכל ועם ישראל מחרישים ופסיביים. הרי מטרת השמדת מצרים הינה ״וידעו מצרים כי אני ה׳״ ולכן ניתן לוותר גם על תפילת ישראל.
פירוש הפוך לחלוטין נותן הרב ארנרייך בספרו ״אבן שלמה״ . משה שואל בתמיהה האם אתם חושבים שה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון ולא תעשו כלום ? עימדו והתפללו. אלא שפירוש מקורי זה הינו הפוך לפשט הבנת האירועים.
בפסוק הבא ה׳ עונה למשה (יד׳ טו׳) ״ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו״. לכאורה מה הבעיה עם אמירתו של משה ? הרי העם הינו פסיבי לחלוטין, ועדיף שיחריש או יתפלל ויתן לקב״ה לחולל את הנס? הרי בנפשו הוא עדיין עבד?.
אלא כנראה שהקב״ה לא מקבל גישה זו. אמנם התהליך להבריא את העם ארוך ויקח ארבעים שנה והחלפת כל הדור, אך כבר באתגר הראשון של ישראל מחוץ למצרים רוצה ה׳ שתהיה השתדלות של ישראל, שתהיה יוזמה או לפחות לקיחת חלק שלהם בתהליך ההתגברות על האתגר.
לכן פונה ה׳ אל משה ,אל תמשיכו להתפלל בלבד, פה צריך שבני ישראל יקחו עצמם בידים ויתקדמו ביוזמתם קדימה, הם חייבים לקחת חלק בנס השמדת מצרים בים סוף.
לכן אומר ה׳ ״דבר אל בני ישראל ויסעו״ לא עת דיבורים היא אלא עת למעשים.
על פי הבנה זו נסתיימה תקופת ״ אתם תחרישון ״ ולכן כל טענות ישראל בהמשך נתפסות כנרגנות שאינה מוצדקת.
כשישראל באים לתוך הים ״ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה ״ יש את הראשון שמאמין, מעז,וקופץ. התנאים חולקים האם השבטים התנדבו להוביל ולקפוץ למים , או ההיפך, הם נרתעו מכך עד שקפץ נחשון משבט יהודה.
הגמרא מקבלת את הפירוש השני, היה צריך את הנחשון הראשון שיפתח את המעצור והחסימה הפסיכולוגית שבלב העם ויקפוץ ראשון לים. צריך את אותה פתיחת פתח כמחט והשתדלות כחלק מהמהלך האלוהי הגדול.
אחרי שישראל התגברו על הפחד ועל המחסומים, הם עם מספיק בטחון עצמי כדי לעמוד בבוקר שאחרי השמדת מצרים, ולהשתתף עם משה בשירת הים. כדי לשיר בפה מלא על נפלאות ה׳ ובאופטימיות על העתיד ״שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת״ צריך רוח חופשית ולא מקהלת עבדים.
בהמשך תהיינה נפילות רבות ונירגנות לא פשוטה , אולם במבחן הקרבי שהיה רק מספר שבועות אחר כך, עם ישראל כבר היה שונה.
במלחמה בעמלק אמנם לא כולם יוצאים למערכה ויהושע נדרש לבחור אנשי חיל ואמונה לצאת ולהלחם עם עמלק ברפידים , אולם פה כבר יש לא רק השתדלות אלא כבר הובלה ממש של ישראל בקרב.
גם פה לא מספיק הרצון של יהושע ולוחמיו והנסיון הקרבי המועט שלהם, כדי לנצח ולכן צריך את משה שישב וידיו נשואות לשמים בתפילה ויעודד את ישראל לאמונה בקב״ה, ולנצחון בקרב. אולם פה כבר לא מדובר בהשתלות פורתא, של ישראל אלא בנשיאה בנטל ובהובלה.
אין ספק שלמרות רגעי השפל עם ישראל מתחיל לגבש אופי, עצמאי ונחוש, ומתחיל לזהות בתוכו את אותם מנהיגים צעירים, דוגמת נחשון, שיכולים לסחוף את העם קדימה. אותם מנהיגים שיובילו את העם ארבעים שנה במדבר.
(בשלח תשעד)