ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)פרשתנו נפתחת בדיני עבד עברי ולמעשה "נלחמת", עבורנו ועבור החברה האנושית בכללה, על ערכי מוסר וחירות בתחום ההעסקה ובכלל.
"ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו; ו(רק) אחר כך ימכור עצמו" (משנה תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א).
חז"ל לִמדונו כיצד לנהוג באנשים הנתונים תחת מרותנו, בעל כורחם, ואף הזהירונו בתקיפות, מלמכור עצמנו לעבדות.
שמירה על כבודו העצמי של העבד בכל הנוגע להעסקתו, הִנָּהּ קו מנחה מבחינה הלכתית ומוסרית: "אחד המוכר עצמו, או שמכרוהו בית דין אינו נמכר בפרהסיה – על אבן המקח ולא בסִמטה כדרך שהעבדים נמכרין… אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד" (שם).
ובאשר לתוכן העבודה, כאן מוזהר המעסיק להישמר מהשפלתו הנפשית של העבד ולהימנע מלהעבידו בעבודה חסרת תוחלת, מהטלת משימה ללא הגדרת יעד של זמן או תוצאה ומבקשה מְבַזָּה, כגון שיחלוץ לו (למעסיק) את נעליו או יישא אחריו את ציודו.
"כל עבד עברי או אמה עברייה חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור… לא תהיה אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן… מכאן אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו…" (שם).
למרות הקפדת חז"ל וחרף גיבושם של חוקי העסקה מודרניים, היו ועדיין יש בינינו המתנהלים באדנות ו/או מנצלים את עובדיהם, ומאידך ישנם אחרים, שחירותם נשללת והם, מבחירה, אינם רוצים להשתחרר… נפלאות דרכי בני האנוש.
בשנות נישואיי הראשונות, כסטודנטית טרייה לפסיכולוגיה, עבדתי בניקיון בתים. אחד מהם השתייך לזוג אמיד, בן גילי. בני הבית לא התעניינו בשלומי וביתם קידם את פניי בערמות כלים שנצברו "לכבודי" במהלך השבוע וגדשו את הכיורים, ובהררי כביסה מקומטת ומרחב שכולו סערה. תחושת הסיפוק מהשבת הסדר על כנו וקבלת שכר העבודה, לוּוְתה בחמיצות נוכח תחושת ההתבטלות וחוסר הנראוּת שקיננה בנפשי, בנוכחותם, מבלי שנתתי לה שם. כאשר ילד נבט בתוכי, עזבתי וסגרתי פרק זה בחיי.
רובנו נתונים ביחסי עבודה כעובדים או כמעסיקים. אל נשכח שכולנו אחים וגם בניו של מלך.
(משפטים תשפ)
