היחס לנצרות

ברשימה הקודמת התחלנו לדבר במקומן של הלכות עבודה זרה בעולמנו המודרני. טענתנו הייתה כי משעה שהעיסוק בציור, צילום ופיסול, הפכו לכלי אמנותי מובהק, קשה לאסור אותם (במקרים מסוימים) מדין עבודה זרה. רק פיסול כזה שנועד להאדיר את האדם ולהנציח אותו, יהיה אסור מדין עשיית פסל.
כעת נבקש לעבור לדיון במעמדן של הדתות האחרות. ביחס לאסלאם, כבר התבטא הרמב"ם ש"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, והם מיחדים לא-ל יתעלה יחוד… שאין בו דופי" (שו"ת הרמב"ם, מהד' בלאו, תמח). על סמך אמרה זו ודומותיה לאורך כתבי הרמב"ם, הוסכם על רוב ככל הפוסקים והחוקרים שעמדת הרמב"ם היא "עקבית וחד-משמעית: מדובר בדת מונותיאיסטית ללא דופי אמוני" (יעקב בלידשטיין, מעמד האסלאם בהלכה המימונית, עיונים במחשבת ההלכה והאגדה, עמ' 247). אמנם לדעת הרמב"ם יש בדת זו "טעות וטיפשות", כהגדרתו בתשובה שם, אבל אין בכך כדי לשלול את כשרות אמונתה.
לפיכך, יש מקום לסמוך להלכה על שיטת הרמב"ם (כנגד שיטות אחרות, כמו דעת הר"ן על סנהדרין סא ע"ב), שאין לאסלאם דין עבודה זרה. משמעות הדבר שאין איסור להיכנס למסגדיהם.
הבעיה המרכזית נוגעת לנצרות. במספר מקומות בכתבי הרמב"ם הוא טוען שמדובר בעובדי עבודה זרה לכל דבר ועניין. כך, למשל, בהלכות עבודה זרה (ט, ד):
" הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם".
עמדה זו של הרמב"ם הינה עקבית בכתביו (לפריסת המקורות ראו פיקסלר ונדל, "האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?", תחומין כב, עמ' 78-68), ומעלה קושי גדול על קביעת ההלכה בימינו ביחס לנוצרים. שכן, אם אמנם הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, משמעות הדבר שלא ניתן לקיים איתם קשרי מסחר בימי חמישי, ששי וראשון, ושאיננו יכולים להרשות להם להתקיים בארץ ולקיים את הפולחן שלהם. האמנם ניתן להעלות על הדעת יחס שכזה בימינו?
פתרון שגור אחד לבעיה זו מתבסס על הטיעון הפרגמטי. על פי טיעון זה, אמנם כן, הנצרות היא עבודה זרה וחלים עליה כל החומרות והאיסורים שחלים על עובדי האלילים, ואולם אין באפשרותנו היום להתנהג בדרך הזו מבחינה מעשית. העולם הליברלי של היום איננו סובל אלימות או הפליה על רקע דתי, ולכן הגם שאנו חפצים בכך, אין אנו יכולים לקיים את ההלכה שבה אנו מחויבים. בז'רגון ההלכתי, שיקול זה מכונה "משום איבה". דהיינו, החשש מפני ערעור היחסים עם הסביבה (מה שעלול להגיע לכדי פיקוח נפש של ממש), פוטר אותנו מלקיים את ההלכה במקרה הנתון.
אבל האמנם בטיעון שכזה עלינו להסתפק? האמנם אילו רק היה הדבר מתאפשר בידינו, היינו מבערים את כל הכנסיות מן הארץ ונמנעים ממסחר עם הנוצרים? קשה לקבל זאת. הלב ממאן לכך, וגם השכל הישר. האינטואיציה הבריאה אומרת שכיום המצב שונה. אמנם ליהדות חשבון היסטורי ארוך עם הנצרות, שטבחה בנו ורדפה אותנו, אבל ראש לכל, אנחנו לא הם. העובדה שמשהו אחר התנהג באלימות כלפינו אינה מתירה לנו להתנהג גם כן כך. שנית, הפגנת יחס אלים לנצרות לאחר ה"נוסטרה אטאטה" והקולות המפויסים היוצאים מן הוותיקן, זה מעשה שאינו הוגן. ושלישית – וזה השיקול החשוב – ללא שום קשר לנצרות, התחושה היא שמצד עצמנו, אין הקיום הדתי שלנו אמור עוד להתבסס על אלימות, מלחמות או רדיפות. על מלחמות ורדיפות אנו קוראים רבות בתנ"ך, אבל אנחנו לא שם. משהו בקיום הדתי שלנו הפך להיות סובלני יותר.
מה בדיוק השתנה? על כך ברשימה הבאה.
(וארא תשעז)