להיות נחמד כאשר הזולת מפלצת כלפינו

בפרשתנו ישנה מצווה שלכאורה אינה עולה בקנה אחד עם הטבע האנושי. האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להתעלם מהשונא. בניגוד לכך, התורה מצווה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות, כג', ה'). התורה מצווה אותי לא להתעלם כאשר אני פוגש אדם שאני שונא, לפעול בניגוד להתנהגות הטבעית ולסייע לו. מה משמעות מצווה זאת? מה ההיגיון העומד מאחוריה? כיצד אפשר לעקור שנאה שבלב?

עמדתי על כך בעבר שהתודעה המכוננת בתרבות האתיופית היא התודה הקולקטיבית. התודעה הקולקטיבית, כפי שהיא מתבטאת עד היום בחיי הדת של יהודי אתיופיה, מדגישה את ריבונותה של הקהילה, מחנכת לחיות בלא חרדות ובלא חששות משינויים, בלא פחדים ממחויבות ובלא פחד מקשיי פרנסה ועבודה. ההבדל בין תודעה קולקטיבית לתודעה אינדיבידואלית מתבטא לא רק בתחום הפסיכולוגי החברתי, אלא אף בתחום התיאולוגי ובהכרעות הלכתיות. לתפיסה זו במסורת האתיופית יש השלכות על עיצוב הדרך לעבודת ה'. לפי זה, מהן ההשלכות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות של תפיסה זאת? אחת ההשלכות של התפיסה הקולקטיבית, היא "האשמה קיומית". סיסמת האשמת הקיומית היא "אני אשם", הפרט איננו המרכז, אלא הקהילה. האמון ההדדי מחזק את הקולקטיב והחשד מפרק אותו. התיאולוגיה האתיופית מעוגנת היטב בתפיסה של אשמה קיומית. אשמה קיומית זאת מבוססת תפיסה תודעתית של כניעות, קולקטיביות, אי-ודאות וכאוטיות. תפיסה זאת מחנכת לאחריות אישית – לא לחפש מה לא טוב בזולת, אלא מה עלי לעשות כדי שיהיה טוב אצל הזולת? לא לחפש להיות צודק אלא חכם. אבל, יש עוד משהו חשוב באשמה הקיומית. על מנת להבין זאת אשתף את הקוראים בסיפור שנתקלתי בו לפני מספר שנים.

"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב"! ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה  איש ישר שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה  מזמינים אותו למשפט. אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהן לאפיה. יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו,  למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר. האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, ואכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. האופה היה נזעם "מרמים אותי", הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה". הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה "אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו". עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו  של החלבן. החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר. "אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?", פתח השופט את הדיון. "לא, כבודו!", אמר החלבן. "אין לי משקל". "אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!", הרעים השופט בקולו. "חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר. פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני". השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: "בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק". השופט חזר על דבריו של החלבן. "אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך". "בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו (מופיע באתרים שונים).

האשמה הקיומית המעוגנת בתפיסה הקולקטיבית, כפי שהיא עדיין משתקפת ביהדות אתיופיה המקראית, מבקשת מאיתנו להיות נחמדים לזולת גם כאשר הוא מפלצת כלפינו, משום שיתכן שהתנהגות הזולת כלפינו היא תוצר של התנהגותנו שלנו אל הזולת ואפילו כלפי עצמנו. שנאת האחר במידה רבה משקפת שנאה עצמית. פחד מהאחר משקף חוסר ביטחון בעצמי. כאשר אני רואה את חמור שונאי אני רואה את החסמים בתוכי שאינם מאפשרים לי לקום ולעשות מעשה. זה לא רק כל הפוסל במומו פוסל. זה יותר מזה, כל מי שאני חושב שפוסל אותי או שונא אותי הוא תוצאה של ההתנהגות שלי. ולכן, האשמה הקיומית דורשת מאיתנו להיות נחמדים לזולת לא בזמן שהוא נחמד כלפינו אלא דווקא כשהוא מתנהג כמפלצת כלפינו.

(משפטים תשפ"ג)