"אני? כבר תרמתי בבית"

אמרו חכמים: "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (ב"ב ט, א). הרמב"ם, שמקמץ היה במילותיו, הקדיש לה פרק נרחב ב"משנה תורה" ומנה בה שמונה מעלות, מדרגות, והגדולה שבכולן, שמחזיק יד העני לבל תימוט מלכתחילה, ומעמידו על רגליו לבל יצטרך להתבזות ולקבץ נדבות בשוק. לצד גודל מעלתה מהווה מצוות הצדקה אתגר גדול לכל חברת בני אנוש: אנושי, אישי, חינוכי, חברתי, כלכלי והלכתי.
לצד הרצון – והחובה הערכית והמוסרית – לתת מהונך-שלך לאחרים, ולא פחות מכך להטות אוזן קשבת למצוקתו של עמיתך, קיים לא אחת חשש שמתן צדקה שאינו מבוקר עלול דווקא להביא לתוצאה ההפוכה, להנציח את מסכנותם של המקבלים ולהסלילם דרך קבע לאורח חיים הנזקק לחסדי אנשים במקום שיעמדו על רגליהם-שלהם.
בפן האישי, נדרש נותן הצדקה לפתוח את לבו, לוותר משלו ולתת לאחרים. ואל יהא הדבר קל בעינינו. רבים מגבאי הצדקה ובתי הכנסת יוכלו לספר על נקלה עד כמה קשה היא מלאכת איסוף התרומות. עד כמה נשמטים אנשים ממילוי חובתם בתואנות מגוונות, ואינם ממהרים לקיים את אשר הבטיחו.
מתח זה שבין ה"מדרש" בפה וה"מעשה" ניכר גם בפסוקיה הראשונים של פרשת תרומה, המצווים – לכאורה בניגוד להיגיון – על מתן צדקה כחובה המוטלת על כל אדם (ע"ע פרשת שקלים ומחצית השקל).
בהכירה את נפש האדם, התורה לא סומכת רק על טוּב ליבו של אדם. לשון המצווה, החוזרת ונשנית, "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", שמה דגש על החובה ועל "לקיחת" הצדקה, ולא על נתינתה מרצון (על הפן המשפטי שבחיוב הצדקה, ראו מאמרו של י"צ גילת באתר גיליונות "פרשת השבוע" של משרד המשפטים).
לצד מעלת הצדקה, לא אחת מעשה קיבוץ הנדבות פוגע פגיעה קשה בכבודם של המבקשים ולעתים, הוא פותח פתח לנוכלים ורמאים.
וכך שנינו בסוף משנת פאה: "מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול. וכל מי שאינו צריך ליטול, ונוטל – אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות… וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזִקנה, עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (משלי יא, כז) 'ודורש רעה – תבואנו', ונאמר (דברים טז, כ) 'צדק צדק תרדף'. וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין – אינו מת מן הזקנה, עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג, ח) 'ושחד לא תקח, כי השחד יעוור פקחים וגו". הסמכת מעשה הרמייה וההתחזות לעיוות הדין וקבלת שוחד בידי הדיינים, מן העבירות החמורות שבתורה, מלמדת עד כמה החמירו חכמים בגנֵבת דעת מעין זו.
קבצנות עלולה להגיע כדי מטרד ממשי. בשבוע החולף פרסם בית המשפט העליון פסק דין מאלף וארוך בעניינם של שני אנשים, שקיבצו נדבות ברחבת הכותל המערבי, בניגוד לאיסור הקבוע בדין, והורשעו בפלילים. בפסק דינו, שדחה את ערעורם, הקדיש השופט סולברג דברים מאלפים בדבר מעלתה הגדולה של הצדקה, אך בד בבד הפנה את שימת הלב לכך שבקהילות ישראל התקינו לעתים תקנות שתכליתן מניעת הפיכתה למטרד.
כדוגמה לכך הזכיר נוסח תקנה שנתקנה בפאס שבמרוקו לפני שנים הרבה (ופורסמה על ידי ד"ר מורי מרדכי עמאר במהדורת "תקנות חכמי פאס". עיון בתקנות אלה מלמד שלא פחות מארבע פעמים נדרשו חכמי פאס להתקין תקנות בנושא זה, דבר המצביע על כך שהמציאות הייתה חזקה לעתים מן התקנות.
התקנה הראשונה נתקנה כבר בשנת תנ"א (1691), והגבילה את סכום הנדבות שנגבות למען עניים וקבצנים הבאים מחוץ לעיר, על מנת שלא לקפח את עניי פאס. כרקע לתקנה, שמבוססת על הכלל של "עניי עירך קודמים", מעידים מתקיניה על נוכלים ומתחזים שפקדו את עירם: "וגדולה על כולן אלו [=הקבצנים] הבאין מאשכנז ופולוניא(!) אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומים שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תיגלה רעתם שמזייפים אגרותיהם, ונוטלים בזרוע וביד רמה, ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק ומדברים דברים רעים, ונמצא עניי העיר ועניי שאר מדינות המערב [המגרב, צפון אפריקה] נדחים במנה מעוטה אשר לא תועיל לכלום".
בחלוף כ-150 שנה(!), בשנת תקצ"ח (1838) שבו ותיקנו בפאס תקנה דומה, שנפתחת במלים: "בראותנו אנו חתומים מטה ארבעה אבות נזיקין", ככותרת לתופעות פסולות שנלוו לתופעת הקבצנות ומפורטות בתקנה: "ובזמנינו זה, רבו כמו רבו כת המקבלים הבאים מכל מדינה ומדינה ועיר ועיר, ורובם ככולם עשו בערמה והצליחו בדבר הזה […] שהם באים בכוח הזרוע ומעיזים פניהם נגד הגזברים, וכל אחד מתנשא לאמור לא אקח כי אם סך מרובה, וכן יהיה שכל היוצא מפיו יעשה, ולוקח בחוזקה כי סמוך לבו בטוח מחמת האגרות הנזכר [מכתבי ההמלצה שבידו]… שלוקחים יותר מהראוי כנזכר, אין שמחים בחלקם וחוזרים חלילה ונכנסים בחשאי והולכים ומשוטטים בבתים ובחצרות אצל המון העם, ושואלים חלקם בפיהם ומביישים את מי שאין לו, ואינן יוצאים משם עד שמקבלים מהם בעל כרחם שלא בטובתם, וזה דרכם כל הימים לרבות הלילות ואין מי יאמר להם מה תעשו".
(תרומה תשפ)