כהן עבריין

"שישה דברים מונעין נשיאת כפים", כותב הרמב"ם, כאשר אחד מהם הוא "העבירה" (הלכות תפילה טו, א). בדרך כלל אין אנו מונעים מאדם לעשות מצווה אחת מפני שעבר על מצווה אחרת. וכי אומרים לאדם שחטא לחטוא עוד? אדרבה, אנו מבקשים שישוב בתשובה, ולכן מאפשרים לו לקיים מצוות אחרות. אבל בברכת כהנים הדין מעט אחר. זאת משום, שברכת כהנים אינה עוד מצווה שהכהן עושה לעצמו אלא היא מסמלת עניין רחב יותר.

פוסק הרמב"ם: "כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו"". יש ניגוד אינהרנטי בין שפיכת דמים ובין נשיאת כפיים. ההלכה הרחיקה את שופכי הדמים מברכת כהנים כדי להזכיר לנו שעבודת א-לוהים איננה יכולה להיות מנותקת מיחסינו החברתיים. א-לוהים לא יקבל עבודתם של שופכי דמים, כפי שהיה בימי בית ראשון (ישעיהו פרק א'). עד כדי כך ההלכה התרחקה מכך, לדעת הרמב"ם, שגם אם עשה הכהן תשובה, הוא עדיין מנוע מלשאת כפיו.

קביעה חריפה זו הביאה פוסקים אחרונים להחריג מהלכה זו מצבים שונים בהם כהן היה מעורב בשפיכות דמים. כך, למשל, לגבי חייל השותף במלחמת הגנה, קשה להעלות על הדעת שהרמב"ם היה אוסר על הכהן לברך. הרי זו מלחמת מצווה, ואדרבה, הכהן מציל חיים בכך שהורג את חיילי האויב. לכן פשוט שיוכל לברך.

ומה לגבי תאונת דרכים בה נהרג אדם? כאן הדבר יותר קשה. בשולחן ערוך נפסק להלכה שאפילו הריגה בשוגג פוסלת כהן מנשיאת כפיים (אורח חיים קכח, לה). ואולם, דומה שיש להתחשב בנסיבות התאונה. כהן שנהג ברשלנות או שעבר על חוקי התנועה, קשה לאפשר לו לשאת כפיים. ואולם, אם הוא היה מעורב באונס גמור בתאונה, נראה שאין מניעה שיישא כפיו. הרי אין בו שום עוון (שו"ת יחווה דעת ה, טז).

אך מלבד זאת, הרמ"א פוסק שם ש"אם עשה תשובה נושא כפיו". הסיבה לכך היא שברצוננו לעודד אנשים לשוב בתשובה ולהקל עליהם "שלא לנעול דלת בפניהם". לכן נראה שניתן להקל לכהן שעשה תשובה אמיתית, ביקש מחילה מהמשפחה של ההרוג ומקפיד מאד על כללי הנסיעה, שיישא את כפיו.

ועם כל זאת, ולצד כל צדדי ההיתר, יש לזכור את הרוח שמאחורי ברכת כהנים. במצווה זו הכהנים משרתים בקודש, ולכך לא מספיק ייחוס אלא גם ניקיון כפיים. ידיים מוכתמות בדם לא מברכות את ישראל.

(יתרו תשפ"א)