הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מבנה המשכן משרטט למעשה את מהותה של תורת ישראל. ניתן היה לצפות כי במוקד האוהל הקדוש יעמוד מזבח, בו עובדים את ריבונו של עולם, ומביאים את אותן תשוקות להעלות מול הקב"ה את כל רגשי הלב. לו זה היה כך, מזבח העולה לא היה עומד בחצר החיצונה, אלא במקום הרבה יותר פנימי והרבה יותר מרכזי. אולם מבין שלוש קדושות אוהל מועד – קודש הקודשים, ההיכל והעזרה – נמצא המזבח דווקא בחוץ. במוקד המשכן נמצא ארון הברית, ובתוך ארון הברית נמצאת "העדות". עדות זו היא הברית העמוקה שבין הקב"ה ובין עם ישראל – התורה.
כאמור, בך משרטטת התורה את המבנה הנכון של היהדות. שורש הקשר שלנו עם ריבונו של עולם אינו גשמי, והגרעין היסודי איננו הבאת הקורבנות. יש מקום נרחב לצדדים המעשיים, וגם לקורבנות מקום בעולמו של האדם המשתוקק לאלוקים, אולם לא מתחילים משם. התורה מלמדת את העיקרון הזה פעמים רבות. לא רק מבנה המשכן עצמו מלמד את הדבר, כי אם גם מבנה התורה. התורה לא התחילה בקורבנות, ואלו גם לא נאמרו במעמד הר סיני. הם לא מוזכרים בעשרת הדיברות, והם כמעט ולא מופיעים בספר שמות. רק בשעה שקרא הקב"ה למשה מאוהל מועד בפסוק הראשון של ספר ויקרא נמסרה פרשת קורבנות מפורטת. הנביא ירמיהו הדגיש את הנושא הזה, והטיח בעם ישראל את העובדה כי ביום הוציא הקב"ה את עם ישראל ממצרים הוא לא דיבר עימם על דברי עולה וזבח: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". מבנה המשכן ומבנה התורה גם יחד מבארים היטב את הדרך בה עלינו לצעוד בדרכנו אל השלמות היותר גדולה.
תורה מתחילה אפוא במעמד הר סיני, ובספר הברית. ספר ברית זה מלמד אותנו כי יש להיאבק בעבודה זרה, לזכור את היות הקב"ה מוציאנו ממצרים ("אנוכי") ובורא העולם (שבת), לכבד את ההורים ודרכם את המסורת, ולעצב את החיים הטבעיים בארץ על פי העקרונות היסודיים של איסור שפיכות דמים, ניאוף וגזל. פרשת משפטים מרחיבה עיקרון זה עוד ועוד, ובכך היא קובעת את התשתית של אמונת ישראל – מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קודשו ? נקי כפיים ובר לבב; ד' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך ? הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו…". לאחר מכן ממשיכה התורה לפרשת תרומה, ומציבה בקודש הקודשים את ברית התורה, ואת ההתגלות האלוקית המתוודעת שם.. מכאן המעמד העליון של שמירת התורה, ומכאן המעמד העליון של תלמוד התורה. עולם המעשה יונק מעולם הפנים העמוק שנמצא בקודש הקדושים. האתוס הגדול של תלמוד תורה בישראל, שהפך להיות מאפיין היסוד של האומה לאורך כל שנות קיומה, מבוטא בכך שבקודש הקודשים נמצאים הלוחות האלוקיים שלנו.
לאחר מכן מגיע זמן הקורבנות. אמנם, קשה לאדם המודרני לראות את הקשר בינו ובין הקורבנות. וממשנתו של הרב קוק משמע כי בשל הקושי הזה – אנו גם כיום איננו מסוגלים להקריב קורבנות. אולם אפשר כי בשעה שמתעוררת באדם קרבת אלוקים עצומה, והוא חש את הנוכחות האלוקית במציאות ואת התגלות השכינה, והוא נקי כפיים ובר לבב כפי שהתורה קובעת – הוא משתוקק אל האלוקות העליונה ולהביא רקמת חיים לריבונו של עולם. אפשר כי ביום שנזכה אנו להופעה המלאה הזו, מתוך תשתית הקיום המוסרי והערכי אל התורה ואל הטיפוס העליון לקודש הקודשים – נחפוץ גם אנחנו להביא בפני הקב"ה את כל שקיים בנו. אולם עד אז אנו בונים את המשכן בתשתיות היסודיות והמהותיות שלו.
(תרומה תשעא)
