פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המגפה הנוראה שפקדה אותנו רחמ"ל מחייבת את הכל ברגישות מיוחדת. להישמרות מפניה, להימנעות מהדבקת אחרים, לאחריות וערבות לשלום החולים והדואגים שבינינו, לבעלי העסקים המדלדלים, ולשלום כל ברואי בצלם ברחבי העולם.
בספרות המשפט העברי לדורותיה מצויות עדויות רבות על מגפות חוזרות ונשנות שהשתוללו בארצות שונות.
גם בזמנים קשים אלה ידעו חכמי ישראל להוציא יקר מזולל. כך, למשל, המגפה שהייתה בפולין במאה הט"ז, הביאה את הרמ"א-רבי משה איסרליש לכתוב את חיבורו "מחיר יין" חֵלֶף משתה ושמחה שלא היו ניתנים להיעשות באותם ימים. וכך הוא כותב בדברי הקדמתו, שרוויים בצירופי לשון מקרא: "ואני, משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שליט"א הנקרא משה איסרלש מקראקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק [=1556] מחמת עיפוש האוויר, לא עלינו, והיינו גרים בארץ לא לנו, בעיר שידלוב, מקום אשר אין תאנה וגפן וכמעט מים אין לשתות כי אם בתחבולה, עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם, ועץ אין בה להסכן בו. ולא יכלנו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, להסיר יגון ואנחה. אמרתי אקומה ואשמח במפעלי, אף חכמתי עמדה לי, כי פיקודי השם ישרים משמחי לב. ולקחתי תחת לשוני דבש וחלב, ונתתי לבי לתור ולדרוש כוונת המגילה הנמשל בדבריה ופירוש כל מלה ומלה. ובדקתי בה עד מקום שידי מגעת, כי הסיפור נחמד למראה, והנסתר הוא עץ הדעת".
רקע דומה היה לחיבור "ספר החיים" (קראקא, שנ"ג=1593) לגאון ר' חיים ב"ר בצלאל, אחיו הגדול של המהר"ל מפראג וחברו של הרמ"א. וכך מתאר זאת ש"י עגנון בחיבורו 'ספר, סופר וסיפור': "בימים הרעים ששלטה המגפה ומתה המשרתת שלו במגפה, וסגרו דלתות ביתו, והסגירו אותו ואת אנשי ביתו שני חדשים. נתבטלו הישיבות, ונתרבו התלאות. ביקש למלט נפשו לתורה שהיא כתריס בפני הפורעניות ומגן בפני מלאך המוות. ולא נתנוהו דאגותיו להשתעשע בהויות אביי ורבא, ולירד לעומק ההלכה, שההלכה צריכה דעת צלולה כיומה דאיסתנא", ולכן חיבר את ספר החיים, בעל האופי הדרשני-מוסרי, שבשמו גלומה משמעות כפולה – לצד שם המחבר – לנוכח נסיבות חיבורו.
בשנת תקצ"א (1831) פקדה מחלת הכולרה פעם נוספת את פולין. רבי עקיבא איגר, מגדולי חכמי ההלכה באותה עת, מעיד באגרותיו על תקנות שונות שתוקנו באותה עת. בין השאר, ולמרות הפגיעה בחירות הפרט ובחופש התנועה שלו, תיקנו שלא יתכנסו יותר מדי אנשים במקום אחד. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו לתלמידו, רבי אליהו גוטמכר, מראשוני "חובבי ציון" (שעל שמו נקרא קיבוץ שדה אליהו), הנחיות שמהדהדות את ההנחיות שניתנות בימינו: "לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כיתות כיתות, ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו (15) אנשים, ויתחילו כאור הבוקר, ואחריה כת אחרת…. ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבוא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מפאליציי [=משטרה] להשגיח בזה, שמאחר שיש כבר כפי המספר, אל יניחו לאחֵר לבוא לשם עד אחר שישלימו הם".
בחלוף כמה חודשים, בערב יום הכיפורים שנת תקצ"ב, פנה רבי עקיבא איגר במכתב מכמיר לב לפרנסי קהילות המבורג, לונדון ואמסטרדם, וביקשם לבוא לעזרת בני קהילתו ולתמוך בהם בשעתם הקשה. וכך הוא כותב, בין השאר, בתארו את השבר שהושברו בני קהילתו: "מאת מגידי חדשות צייטונגען [=עיתונים] שמעתם כי החלי רע [=כולרה] בעוונותינו הרבים מועף ביעף אלינו, וקונן [=ומקנן, נמצא] פה עירינו, העלתה באשה וצחנתה בקריתנו, הנה היא הורגה הרוגים, וברגזה רחם בל תזכרה, כוסה בידה חמר מלא מסך ותגר מזה, ערכה שולחנה טבחה טבחה, והקדיש קרואיו, אדי העבים מלאו סך רעל, והמה כאשר ירדו לארץ לא ישובו, עד אם כילו לאכול. בכל אשר תפנה מוות ומשחית תריק מדי עברה, הכל תיקח, גם שב [=זקן], גם ילד לא מצאו מנוח, שוד תנחומים אכזרי היא. הנה החלי רע הזאת לשוד ולכפן יצחק, כי היא יורדת חדרי בטן אם הוא רק ואין בו המחלה הזאת לא אמרה הון, כי אם אך נפש אחת הייתה לה לשלל, לא תשקוט ולא תנוח עדי גם מגרת בית המת הייתה לה למנה, טורפה ורומסה ואין מציל, אין מחסה מתרעלתה אין מגן לפני כלי משחיתה וכלי מפצה, לא ידעו שבעה עקובה מדם". ומכאן פנייתו הנרגשת אליהם: "נא אחי! תנופף לעניי עירנו ברכת ידכם! הביאו להם פרי טובת לבבכם, ממרחק תביאו לחם תנופה, היו להם מחסה ומגן, פרשו כנפי חסדיכם עלי הדלים מאין עוד להם מקום פנות ימין ושמאל, נדבת טובת לבבכם יעלה לרצון כתפוח בעצי היער וכשרון בערבה, ונא אל יקטן בעיניכם זאת, כי לא תמול שלשום דיברתי לכם אודות מנחה. הואילו פַּנוּ אזניכם לשוועתי, והיושב במרומים ישמע שוועתכם, יזהיר הצלחותיכם, תחיו חיי נעימים במחוגת [=בחוג] סלסלי משפחותיכם, וכל טוב לא ימנע מקרובים והרחוקים אליכם, בוקר לא ערבות יהיו ימי חייכם".
באיגרת אחרת שנכתבה כחודש לאחר מכן, מתרה רבי עקיבא איגר בבני קהילתו שיקפידו לשמור על כל הוראות הרופאים, וידאגו למתן מענה רפואי הולם גם לכל אותם עניים שאין ידם משגת לרכוש תרופות ולשכור את שירותי הרופאים.
בדבריו הוא שב ומתרה, ב"אזהרה אחר אזהרה", בכל אותם המזלזלים בהנחיות שניתנו להם: "גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתייה כפי אשר סידרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה, וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות, ולא יעברו על דבריהם אף כמלא נימא, ובכלל הזה להישמר מכל דבר ודבר, כגון שלא לצאת בשחרית מביתו אליבא ריקנא [=על לב ריק, על בטן ריקה], וההכרח לשתות חמין מקודם, והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא [=חמורה סכנה מן האיסור] ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עונו מנשוא [האמירה הנוקבת של קין, לאחר שרצח(!) את אחיו הבל], והיא שעמדה לנו, התפילות והצדקות שגברו עלינו חסדי ד', שלא גברה המחלה כל כך בעירנו ב"ה".
הנה כי כן, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". להוותנו, ימי המגפה – כימי עולם, ולמרות שינויי העתים וחליפות הזמנים, ניתן למצוא הדים ובני הדים הן לרגישות, לאחריות ולחובת הערבות של כל אחד מבני הקהילה כלפי רעהו, הן להתמודדותם האמיצה של חכמי ההלכה והמשפט בכל דור ודור עם הסוגיות והאתגרים שהזמן גרמן.
(ויקה"פ תשפ)
