פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)באירוע צנוע בירושלים צוין יום הגיעו של הרב דניאל (דני) יוסף אפשטיין לגבורות. שמו אינו אומר הרבה לחלק מהציבור, בין השאר בגין צניעותו וענוות האמת שהוא ניחן בהן, אבל הרב אפשטיין הוא מן ההוגים היהודיים החשובים והמקוריים ביותר בדורנו.
בזכות מפעל חייו הספרותי, תרגום כתביו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לֵוִינַס, הגיעה משנתו של ההוגה הדגול גם לקהל דובר עברית. במשך שנות דור, עושה הרב אפשטיין לתרגום הכתבים החשובים לעברית, וזאת לצד הוראת משנתו ומשנתם של הוגים יהודיים אחרים דוגמת ה"שפת אמת", במוסדות חינוך שונים, בארץ ובחו"ל.
לצד תורתו, גם הביוגרפיה של הרב אפשטיין מיוחדת במינה ומלמדת משהו על דרכי גלגוליה של ההיסטוריה היהודית. היו אלה שני אחים שנולדו וגדלו ברוסיה. האח הצעיר, הרב יצחק אפשטיין, למד ב"קיבוץ" הלומדים, בישיבה המפורסמת בקלצק, שבראשו עמדו באותם ימים ר' אהרן קוטלר והרב אליעזר מנחם מן שך. בעצתם עלה לארץ ישראל, למד בישיבת "חברון", ושימש כתובת הלכתית לאנשי כפר עציון בראשית ימי הקיבוץ. עם הקמת המדינה נמנה עם מייסדי הרבנות הצבאית (בדרגת סגן אלוף). לימים שימש אב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב, ונמנה עם עורכי האנציקלופדיה התלמודית ואוצר הפוסקים. כל חייו שמר על קשר קרוב עם רבו-חברו הרב שך, שלאחר פטירתו, בדמי ימיו, נהג לאורך תקופה ארוכה לבקר בקביעות את אלמנתו וילדיה מדי שבת בביתם.
האח הגדול, נח יעקב אפשטיין, ששלט בלא פחות משמונה שפות, נדד לצרפת, הבריח את הגבול לשוויץ בתקופת מלחמת העולם, וכך ניצלו חייו. לימים, קבע את ביתו בפריז, לא לפני שגילה שרוב בני משפחתו נספו בשואה, שם התפרנס, בין השאר מחנות בגדים קטנה ביום ומהוראת אספרנטו בערבים. את בקיאותו בשפה אוניברסלית זו ניצל לתרגום מגילת 'קהלת' לאספרנטו, הלשון האוניברסלית שהגה ויצר יהודי אחר, אליעזר זמנהוף.
בנו דניאל נולד במחנה הפליטים בשוויץ חודשיים לפני תום מלחמת העולם. "הוריי נתנו לי שני שמות של חולמים בכמה שפות בארץ זרה, דניאל ויוסף", סיפר לימים, "אחד ניצל מן הבור, השני מגוב האריות. לבוא כך לעולם זה להתקבל בין ייאוש לתקווה, בין שנאה ורדיפה ברברית מעבר אחד, וחמלה והכנסת אורחים מן העבר השני. זה להבין בדיעבד שהחיים תלויים על בלימה, ושתמיד, גם על שפת ה'אין', יד אדם יכולה וצריכה להיות מושטת אליך – ידה של בת פרעה, יד הסוחרים שהוציאו את יוסף מן הבור, ידה של אתי הילסום המסייעת לאימהות בשעות האחרונות לפני גירושם אל הלא-נודע, וידם של הרופאים השוויצרים שהצילו את הילד היהודי מקשיי הנשימה שמהם סבל בבואו לעולם". לימים הגיע לארץ ללמוד בישיבות "באר יעקב" ומיר, שירת בצה"ל, הוסמך לרבנות במכון הרי פישל, ושב לצרפת כדי לסיים שם את לימודיו האקדמיים. עם שובו ארצה החל ללמד במוסדות שונים, כשמפעל חייו העיקרי הוא תרגום כתבי לוינס לעברית והפצת משנתו.
בפרשיות המשכן, שאת קריאתן אנו מסיימים בשבת זו, תופסים הכרובים שעל ארון הכפורת מקום מרכזי, וחשיבות מיוחדת ניתנה בהם: שיהיו "פניהם איש אל אחיו". התבוננות זו, ב"פָּנִים", היא מעיקרי משנתו של לוינס ותלמידו הרב אפשטיין. עד כדי כך, שדומה כי אִילוּ היו מרכיבים ממשלת הוגים יהודיים, היה הרב אפשטיין מקבל בה לבטח את תיק ה"פָּנִים".
כתלמיד נאמן של לוינס, שהציב וביסס את תורת ה"פָּנִימוֹלוֹגְיָה" (על משקל תורת הפֶנוֹמֶנוֹלוֹגְיָה הפילוסופית, שמטרתה לתאר את התהליך שבו חוויה מסוימת מגיעה להכרתנו), שב ומדגיש הרב אפשטיין את חובתו של האדם, כל אדם, להתבונן ב"פניו" של עמיתו, כל מי שנברא בצלם אלוקים, ובאמצעות התבוננות זו בפני ה'אַחֵר' לגלות כלפיו 'אחריות'. לפי גישה זו, הזולת מציג את נוכחותו בפנינו באמצעות פניו ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות דיבורו עימנו. "הפנים" שעליהן לוינס מדבר אינן בהכרח פני הגוף כפשוטם, אלא בדומה ל"פני הכרובים", מטאפורה לדרך שבה הזולת חושף בפנינו את עצם נוכחותו ומחייב אותנו באחריות כלפיו.
במשך השנים, שב והורה הרב אפשטיין את משנתו הייחודית, תוך שהוא מפלס את דרכו בין נתיביהם של הוגים יהודיים, דוגמת הרמב"ם והמהר"ל, לבין הוגים, סופרים ומשוררים לא יהודיים דוגמת הוסרל וסארטר, רילקה, פרוסט, פרימו לוי ומאלברנש. לא אחת, הוא מצטט תוך כדי שיעור קטע מדבריה של אתי הילסום, יהודייה מהולנד שנספתה בשואה ויומניה חושפים מסע רוחני רגיש ומטלטל, של אישה אמיצה שלמרות הליכתה בגיא צלמוות, לא איבדה את האופטימיות. למקום מיוחד זוכים אצלו הוגי החסידות, דוגמת ר' נחמן מברסלב ובעל ה"שפת אמת", שאת משנתו אפיין פעם כדרך המבקשת לפרש את התורה כולה מתוך "השתוקקות אל הנקודה הפנימית הגנוזה בנפש האדם ובבריאה כולה".
יסוד מוסד בהגותו תופסת ה"אחריות". בעקבות משנתו של לוינס, גורס הרב אפשטיין כי אחריות אינה מבוססת על חירות אלא קודמת לה, ולהיפך: החירות עצמה נובעת מן האחריות. עיקר ביטויה של האחריות האנושית הוא בעשייה למען ה'אַחֵר', כשתפקידו של כל פרט בחברה הוא לגלות אחריות כלפי ה"אַחֵר" כפי יכולתו.
בימים שבהם "התקווה" אינה רק שֵם ההמנון הלאומי אלא תפילה ומשאת נפש, יפים דבריו של הרב אפשטיין בהנהרת מהותה. לדידו, "אסור להתעלם מן העובדות ואסור לנשמה לברוח מהן. הן מה שיש, ולא ניתן לשנותן באופן מאגי. גם משה רבנו, אדון הנביאים, אינו יכול לגאול את העם בבת אחת. תחילה עליו להבין באיזה מצב נמצא העם מבחינה פיזית, נפשית ומוסרית". או אז מתייצבת התקווה וזוקפת את קומתה: "משה רבנו חייב להאמין בערכים שבשמם הוא מתייצב מול פרעה וביכולת של העם להאמין בהם ולהילחם למענם. גם כשעמלק תופס אותם בהפתעה, קרוב לייאוש, כשהוא 'עייף ויגע ולא ירא אלוקים', חייב משה רבנו להאמין ולתת לעם להאמין, שניתן להתגבר על העובדות המייאשות". אם כך ייעשה, ואנו בעקבותיו, "יהיו ידיו-ידינו אמונה. עד בוא השמש".
