בין טומאה לטהרה ולנגיף הקורונה

על פי התורה ישנם סוגים שונים של טומאה; טומאת מת, ולהבדיל יש טומאות היוצאות מן הגוף כדוגמת נידה ובעל קרי, זב וזבה ויולדת, יש טומאת מצורע וטומאת מגע השרץ. והנה, בעוד שדיני טומאה וטהרה נשתמרו על ידי יהודי אתיופיה בקפדנות יתרה, הרי שבמסורת התלמודית דינים הללו פסקו ככל הנראה בתקופת חז"ל. מה היה הגורם שאילץ את חז"ל לצאת עם קביעה רדיקלית ש"כולנו טמאי מתים" ובכך להפסיק את נוהגי טומאה וטהרה מצד אחד, ומצד שני מה היה הגורם שהביא את יהודי אתיופיה לשמור, בחירוף נפש, עד כדי סכנת נפשות, על נוהגים אלו במשך אלפי שנים?.
המצב החברתי-משפחתי ששרר, עקב הקפדה על הלכות טומאה וטהרה, בתקופה בית המקדש, היה קשה מאוד. אנשים לא הבינו את הנימוקים לפרטי ההלכות בענייני טומאה וטהרה. הטומאה איננה לכלוך היורד במים, אין מכשיר שיכול למדוד אותה ולא היה ניתן לפיכך לאבחן מי נושא את טומאה ומי אינו נושא אותה. ובכל זאת, הטומאה נחשבה כעין מציאות ממשית של רוח טומאה, אשר קיימת בחפץ עצמו, וניתן להעבירה לחפץ אחר או לסלקה לחלוטין. בשל דרגות הטומאה השונות הקיימות במנהגי טומאה וטהרה, ככל הנראה, המציאות הזו פגעה קשות בלכידות החברתית. היא יצרה קרע בין הקבוצות בין אותם אלה שהיו שייכים לדרגת טומאה גבוהה יותר לבין אותם שהיו שייכים לדרגת טומאה נמוכה יותר. מציאות זאת היא שהביאה לבסוף לקבל החלטה כל כך רדיקלית ש "כולנו טמאי מתים". הטומאה לא פסקה, אך באופן פרדוקסלי, החלטה זו הפסיקה את מנהגי טומאה וטהרה. אמנם היה זה כבר מאוחר וכבר לא ניתן היה להציל את חורבן בית המקדש, אבל אין ספק שהחלטה זאת הצליחה להביא ללכידות חברתית, לשבירת החומות, לביטול התפיסות ההיררכיות, ולמזעור הפחד והפטרנליזם בין הקבוצות השונות.
מנגד, דיני טומאה וטהרה עמדו במרכז חיי המשפחה היהודית באתיופיה. ככלל, "ביתא ישראל" נמנעו ממגע עם כל מה שנחשב טמא. כפרי היהודים באתיופיה מוקמו בסמוך למקורות מים זורמים ומנהגי הטבילה התכופים היו כה בולטים עד שאחד מכינויי הקבוצה בפי שכניהם נגע לריח המים האופייני לגופם. ההקפדה על דיני טהרה שימשה גם אמצעי לשמירה על בני הקהילה מפני היטמעות בקרב שכניהם הלא יהודים, והבטיחה את היבדלותם.
דיני טומאה וטהרה נוגעים לכמה היבטים: טהרת חיי המשפחה וחיי האישות, המגע היומיומי עם הלא יהודים ועם המזון ובכלל זה השחיטה וטומאת המת. אישה נחשבת טמאה בתקופת המחזור החודשי ולאחר לידה. בכל כפרי היהודים באתיופיה נבנתה בקתה נפרדת ששמה "בית הדם" או "בקתת הקללה" (מרג'ם גוגו). היא מוקמה בשולי הכפר היהודי או בשולי הבקתות של היהודים בכפרים המעורבים, ואליה היו פורשות נשות "ביתא ישראל" בזמן המחזור החודשי ולאחר הלידה. חוקי הנידה נשתמרו בקפדנות רבה בהתאם לחוקי התורה, שמימושם חייב פרישה לשבעה ימים. סביב "בית הדם" הוקמה גדר אבנים שסימנה את הגבול בין האזור הטמא לאזור הטהור. בשטח הבקתה ישבו רק נשים בעת נידה והפעוטות היונקים. את המזון היו מגישים בני משפחה או חברות על כלים מיוחדים שאותם הניחו על גבי גדר אבנים. גם לאחר הלידה היתה האישה שוהה בסוכת לידה למשך 40 יום בלידת זכר ו-80 יום בלידת נקבה. בימי המחזור החודשי ישבו הנשים בבקתה שבעה ימים. במוצאי היום השביעי היו יוצאות כדי לטבול בנהר ולהיטהר ורק אז שבו לבתיהן. בקתות הדם ומנהגי הנידה היו כה בולטים עד שרבים ראו בהם את הסימן החיצוני העיקרי לקיומם של היהודים בכפר מעורב (שרון שלום, מסיני לאתיופיה, עיין עוד: יוסי זיו, מקורות ומאפיינים לאור עיון בדיני טומאה וטהרה). נוהגי טומאה וטהרה באתיופיה גם תרמו בצורה ניכרת לאחווה ולשלום בית. כלומר, בבסיס התפיסה של נוהגי טומאה וטהרה בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. לאמור, יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של העדה – כולם מתייחסים לקב"ה, בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות. אם כן, מובן מדוע במסורת הרבנית היה צורך להפסיק את ממנהגי טומאה בטהרה בטענה ש "כולנו טמאי מתים" ללא קשר לבעיה הטכנית של העדר פרה אדומה אלא בהקשר של העדר יחסי אנוש תקינים.
בימים אלה, בעיקר סביב מערכת הבחירות השלישית ותוצאותיה, אני חש שאנו מתחילים לאבד את השיח הטבעי, וזה הופך לשיח תחרותי. שיח המחלק את העולם לטמאים מזה ולטהורים מזה, לצדיקים ולרשעים. והנה, נגיף הקורונה שאינו מבחין בין שחור ללבן, בין שמאל לימין, בין יהודי לערבי, בין חרדי לחילוני, בין בכיר לזוטר, בין עשיר לעני ובין האליטה לבין מי שאינו אליטה, מלמד אותנו שכולם שווים. כולם נמצאים באותו מטוס. אין למעלה ואין למטה, כולם באופן שווה חשים נפגעים, שבריריים ולא חסינים. לכן, גם כאן יש לנו הזדמנות שאסור לנו להחמיץ. עלינו לקבל החלטה כן ש"כולנו נפגעי נגיף הקורונה". איך אמר לי ידיד יקר מקנדה? בימים כתיקונם אנו מתלוננים, שאין לנו נעליים ועכשיו אנו נלחמים שיהיו לנו רגלים. אבל בשביל להבין זאת לא צריך להגיע עד הקורונה. מספיק ללמוד את ערך השוויון העומד עדיין בבסיס המסורת האתיופית.
(ויקה"פ תשפ)