זכרו את מקומכם

בפגישתם, לפני שנים רבות, אמר פרופ' אבי רביצקי נ"י לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ע"ה כי יהיה מוכן ואפילו ישמח לקרוא כל הפטרה שבה יכבדו אותו, פרט לאחת: הפטרת פרשת ויחי, צוואת דוד המלך, שבה הוא מורה את בנו למלא כמה ממשאלותיו האחרונות ביחס לאנשים שהייתה להם זיקה אליו, לטב ולמוטב, בימי מלכותו.

לצד הבטחת שלום מיטיביו ("וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ") מצווה דוד את בנו שלמה על יואב בן צרויה: "וְעָשִׂיתָ כְּחָוכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹול", ועל שמעי בן גרא: "אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

"האמנם 'חיסול חשבונות' פוליטי, הוא הדבר שטורד את מנוחתו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, בשעותיו האחרונות?", הקשה התלמיד.

ליבוביץ', שמשום מה נדמה בעיני מי שלא הכירו כישיש סר וזעף, כיווץ את גביניו העבות, הביט בעיניים משועשעות בתלמידו, נופף את אצבעו באוויר בתנועה מאיימת, ואמר: "אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מבקש לקרוא רק את ההפטרה הזאת. זהו הפרק האהוב עלי ביותר בכל התנ"ך כולו".

לנוכח תמיהת תלמידו, מיהר לפרש: "יש בהפטרה זו כדי ללמדנו מה עשויים שררה ושלטון לעולל אפילו לענק שבענקים כדוד המלך". בניסוח אחר, גרס הלורד אקטון: "כוח נוטה להשחית. כוח מוחלט – משחית באופן מוחלט!".

מתוך התרוממות הרוח של שירת הים, על לשונה הנשגבת והנמלצת, נוטים לעתים לשכוח את סופה המסתיים במלים: "ה' ימלוך לעולם ועד!"

הפרשנים נחלקו בשאלה האם קריאה זו היא חלק מן השירה (ראו אב"ע ורמב"ן על אתר). אכן, עד כדי כך 'החמירו' חכמים בקריאה זו, שציוו לקרוא פסוק זה פעמיים, הוסיפו לו תרגום בארמית, וסמכו לו שני פסוקים נוספים, מדברי הנביאים עובדיה וזכריה: "והייתה לה' המלוכה! והיה ה' למלך על כל הארץ!".

מה פשרן של הצהרות חוזרות ונשנות אלה? ומדוע מקומן הוא דווקא כאן?

יתר על כן: בסוף הפרשה, נזכרת "פרשת עמלק". אך בעוד שבספר דברים (כה, יט) אנו מצווים "מחה תמחה את זכר עמלק", בסיום פרשתנו מדגיש הכתוב (יז, יד): "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים!".

בפרשתנו, הקב"ה – ולא מלך בשר ודם, צבאו או אנחנו – הוא-הוא המוחה את זכר עמלק.

דומה שהצהרות אלה נועדו להוציא מלבם של טועים, וביניהם מלכים, רוזנים ואנשי שררה, שמא יחשבו ש"כוחם ועוצם ידם", תבונתם וחוכמתם, הם אלה אשר עושים את כל החיל הזה.

אכן, "אז ישיר משה ובני ישראל", הם המשוררים על מפלת פרעה. אבל התורה – ובעקבותיה חכמים – מבקשים ללמד ולהזכיר, שקריעת ים סוף וטיבוע המצרים בים, עֵד תבוסתם הניצחת, אינו מעשה ידי אדם אלא מעשה שמים. כך גם מחיית "עמלק" – אותו דגם ואב-טיפוס לאויבם האולטימטיבי של ישראל בכל הדורות.

עיון בעולמה של תורת ישראל מגלה יחס של שניות כלפי המלכות והשררה. מחד גיסא, ניצבת המִצוָוה למנות מלך, שהורחבה בדברי הרמב"ם במשנה תורה להעצמת הדמות שאמורה להשליט את "דת האמת" בעולם, לעשות צדק ולהושיע דלים.

מאידך גיסא, ובד בבד, מלאים דברי ימי ישראל, למן המקרא ועד ימינו, בדוגמאות למכביר בדבר "תפיסה אנטי-מלוכנית", ותיאורים לרוב על ניצול השלטון והשררה לעשיית עוולות ומעשים רעים מכל רע, מילוי תאוות ופעולות בצע.

"מלכות אדם", ספרו החדש ומעורר ההשראה של הרב דוד סילבר (בשיתוף בן ציון עובדיה), מייסד ישיבת "דרישה" בניו יורק וגוש עציון, עומד על המתח הטבוע במורשת ישראל ביחס למלוכה. לצד עמידתו על עלייתה ונפילתה של מלכות שאול, ומעקב קפדני אחר מלכותו של דוד המלך, עובר כחוט השני בספר היחס הדיכוטומי למלכות. הערכה ופוטנציאל לעשיית הטוב והישר מזה, ובד בבד פתח לשחיתות וניוון מוסרי מזה.

לא במקרה, נפתח הספר בתמונה המרגשת, כל כך אנושית, של חנה, כמהה לאמהות, הניצבת לבדה במשכן שילה (המחולל על ידי הכוהנים בני עלי, שעושים כהונתם קרדום לחפור בו נתחים טובים מבשר הקורבנות, ואולי אפילו לשם ניצול מיני של הנשים הצובאות בית ה'), שפתותיה נעות אך קולה לא יִישָמֵעַ, מתפללת כי הקב"ה ייתן לה בן.

למרות המהמורות והכשלים שבדרך, מסתיימת מלכות דוד בנימה אופטימית, מלאת תקווה. בשיא כוחו, מבקש דוד המלך להקים את בית המקדש. הקב"ה מסרב ומודיעו שרק שלמה בנו יזכה לכך.

בתפילתו-תחינתו הארוכה של דוד (שמ"ב ז) בולט ממד הכניעה והוויתור של המלך, ביטוי החוזר-חורז את הפרק כולו, כמין מנטרה אינסופית: עמידת העבד לפני אדוניו.

פעם אחר פעם מכנה דוד את עצמו "עבד", היודע היטב, למרות – ואולי בגלל – הכתר שעל ראשו והמעצמה שבראשה הוא עומד – את מקומו: "ותדבר אל בית עבדך… ואתה ידעת את עבדך… להודיע את  עבדך… הדבר אשר דברת אל עבדך… ובית עבדך דוד יהיה נכון לפניך… גליתה את אזן עבדך… על כן מצא עבדך את לבו… ותדבר אל עבדך… ועתה הואל וברך את בית עבדך… ומברכתך יברך בית עבדך לעולם". דוד, מלך בשר ודם, כופף את ראשו ומכניע את לבבו בפני "המלך" האמיתי, מלך מלכי המלכים.

הכרה זו, כמו הקריאה הגדולה, הצלולה והברורה, בסוף שירת הים ובסוף פרשת בשלח כולה, נועדה להזכיר לנו, בני אנוש, בשר ודם, את מקומנו האמיתי. "המלוכה והממשלה – לחי עולמים!".

"כי לה' המלוכה!", לא לבני האדם, וכי גם "לב מלך – ביד ה'" הוא (משלי כא, א).

(בשלח תשפ"ב)