כי שכן עליו הענן

האתגר העולמי בו אנו מצויים כעת, בדמות פאנדמיה שמחייבת את כולנו לנקוט באמצעי זהירות ובידוד, מי בכפייה ומי בבידוד עצמי, נושא בכנפיו גם אתגר רוחני.
במובן מסויים התרגלנו לסטנדרט גבוה מאד של קיום לאומי, לצורת חיים ציבורית שהיא כה טבעית, שנדמה לפרקים כאילו מעולם לא חיינו אחרת. למעשה אנחנו חווים כעת מעין חזרה קטנה וזמנית למציאות של חיי גלות, בה כל אדם לעצמו, וקשה לקיים חיים ציבוריים מתפקדים. מסיבה זו, דווקא כיום קל יותר להתחבר לעולם הפרשני של חכמי הדורות, שצמצמו את הסממנים הציבוריים והלאומיים שלנו למשלים ולדימויים בכל הנוגע לדרגתו של הפרט וקרבתו לא-להיו.
כך על דברי הכתוב בפרשת פקודי, שמות מ, לד-לה:
" וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן. וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה֔' מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן".
ברור שהכוונה היא שהיה מקום, משכן ממשי, שאליו משה רבינו לא הצליח להכנס, מחמת עוצמת השכינה הא-להית ששרתה על המשכן.
אך ראו את דבריו של ר' יוסף משה שפירא מזאלוזיץ, מקדמוני החסידות (נפטר בשנת 1815 למניינם), בספר דרשותיו ברית אברם:
"הקדושה נקרא אהל מועד… וזהו שנאמר ויכס הענ"ן את הקדושה הנקרא אהל מועד כנ"ל. ושמא תאמר, אם כן אי אפשר לבוא אל הקדושה! לזה אמר אינו, כי באמת 'וכבוד ה' מלא את המשכ"ן', הוא לשון המשכה, פירוש מי שרוצה להמשיך אליו הקדושה".
ניתן לראות כיצד אהל מועד מופקע מהיותו אהל, והופך להיות מצב נפשי של קדושה. המשכן איננו שם מקום, אלא רצון אנושי להמשיך שפע א-להי אל המציאות. ומי המעכב? כך בהמשך:
"רק שצריך להסיר מעליו הענן המפסיק בינו לבין הקדושה ע"י תיקון העוונות. נמצא זה הוא סימן באם שלא יוכל משה, דהיינו השכל, או הצדיק הנקרא משה, לבוא אל הקדושה הנקרא אהל מועד, זה הוא בוודאי שלא תיקן עדיין העוונות. וזהו שנאמר כי בוודאי שכן עליו הענן המפסיק בינו לבין הקדושה ע"י העוונות".
הרי לנו שאף הענן הוא מצב של בלבול, מבוכה ומחיצות שנוצרו כתוצאה מהעוונות שמטמטמים את הנפש, ומונעים את המצב הזך הנחוץ להשיג את מדרגות הקדושה.
מכאן מגיע הרב שפירא לשני פירושים מרתקים, שקשורים לתודעתו של האדם ולקשר האמיתי והמדומיין עם בוראו. כיוון אחד:
"כי זה הוא אמת, 'וכבוד ה' מלא את המשכ"ן', היינו מי שרוצה להמשיך הקדושה – בוודאי שורה עליו הקדושה. וזה שלא יכול לבא אל הקדושה, על כרחנו צריך לומר הטעם כי שכן עליו הענן".
כלומר – הענן לא שוכן על המשכן, אלא על האדם. האדם המבולבל, המעונן, ששרוי בעוונות, לא יכול להמשיך על עצמו קדושה. מבחן התוצאה מלמד מה עומק הבעיה.
הפירוש השני רדיקלי עוד יותר:
"או יאמר… ולא יכול הצדיק הנקרא משה לבא אל הקדושה הנקרא אהל מועד כנ"ל, אם לא שידמה בדעתו ובמחשבתו שהוא רחוק מאתו יתברך, וזהו שכתבו כ"י – לשון אלא (ראש השנה ג, א), פירוש רק שידמה במחשבתו שעדיין שכן עליו הענ"ן, והחשכות ורחוק מאתו יתברך, אז 'וכבוד ה' מלא את המשכן' ".
מתי אפשר לבוא אל אהל מועד? רק אם שכן עליו הענן. רק אם האדם מחזיק עצמו חוטא ורחוק – הוא באמת קרוב אל ה'.
בימים שבהם חלק מהקיום הממשי של המצוות מנוע מאתנו, ואין לנו אפשרות לומר דברים שבקדושה, אפשר לחזור ולהתרפק על האופנים הפרשניים שבאמצעות מילאו חכמי הדורות את החלל שהגלות כפתה עליהם. אלה נדבכים שלמים בנפשו של האדם הדתי שמרתק לחוש את החיבור אליהם, דווקא ברגעי מצוקה צבוריים.
(ויקה"פ תשפ)