הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בימים בהם אנו חוזים בקשיים ממשיים של המפלגה הפוליטית של הציונות הדתית להתקיים במרחב הפוליטי הישראלי, כדאי לנבור קצת בעבר ולראות מי האבא המייסד של התנועה הפוליטית הציונית-דתית? סביר להניח שאם נשאל אנשים רבים על מי יש להצביע כמייסד, נקבל תשובות מגוונות, אבל מסתבר שתשובה אחת כמעט ולא נשמע: הקדוש ר' אברהם יעקב סלוצקי.
סלוצקי, בן תורה וחובב ציון דגול, פעל כמה פעולות שהיוו למים את התשתית להקמת התנועה הדתית לאומית בתוך מסגרת ההסתדרות הציונית. ללא ספק מפעלו המוכר ביותר הוא ספר שיבת ציון, על שני כרכיו, שהיה הסנונית הראשונה של התבטאויות רבניות חד-משמעיות בתמיכה ברעיון של שיבת ישראל פיסית לארצם (כמה שנים לפני שהרצל התחיל לחלום על הצ'רטר המפורסם). בכרך הראשון, שיצא לאור בורשה תרנ"ב (1892) הוא כותב (הקדמה):
"ותחת אשר עד כה עלו אחינו לארץ הקודש רק לבלות שם שארית ימיהם ולהקבר שם, הנה כעת התעוררו רבים מקרב אחינו לעלות לארץ ישראל לגאול אדמת הקדש ולעבדה ולשמרה, לזרוע שדות ולנטוע כרמים ולבנות ערים וכפרים למושב ולחיות שם… שזהו ישוב ארץ ישראל האמתי אשר אליו נשאו חז"ל את נפשם ורוחם… ובכן כמה שמחות היו צריכים לשמוח אחינו היראים והחרדים למראה התנועה הזאת וכמה השתדלות היו צריכים להשתדל להגדיל אותה ולהאדירה, עד שתהיה תנועה לאומית במלא מובן המלה הזאת… אך לדאבון לב כל אחינו הנחלים על שבר עמם, הנה בא השטן וערבב את עולמנו… ורבים מאחינו היראים עמדו מנגד לתנועת הישוב ולא השתתפו במצוה הגדולה הזאת…".
הוא מביא עוד כמה וכמה האשמות שמפאת הרצון לסנגר על עמנו היקר נמנעתי מהבאתם. כל זאת ארבע שנים לפני ההקמה של התנועה ההרצליאנית! בספרו מביא סלוצקי מכתבים מכל גדולי ישראל המובהקים שבדורו, ובראשם, כמובן, הנצי"ב מוולוז'ין ור' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.
אך בזה לא תם מפעלו הכביר. הוגה השם "המזרחי", הנגזר מהמלים "מרכז רוחני", היה סלוצקי, ואחד מפעיליו החשובים והמרכזיים ביותר.
איש שלום היה, וכפי שמעיד עליו ש"ל ציטרון (דודו של רב העיר פתח תקווה, הרב ישראל אבא ציטרון), בספרו תולדות חיבת ציון: "אם נעשה סוף סוף שלום בין בעלי-הריב, והעומד מצד הפרקציה העממית חיים ווייצמן עם העומד מצד ה"מזרחי", הגאון הלידאי (=הרב יצחק יעקב ריינס), נשקו זה את זה חליפות קבל-עם, – הגורם לדבר היה רק אברהם יעקב סלוצקי ולא אחר". כך בפולמוס התרבות (ה"קולטורה"), וכן בפולמוס אוגנדה, אז חלק עמוקות על אחיו מהתנועה הציונית-דתית. וכך מתאר זאת ציטרון:
"באותו היום שנתקבלה בקונגרס ההחלטה על דבר שליחת אקספדיציה לאוגנדה, בכה לפני כל הלילה כילד קטן, וימאן להתנחם. מאז נעשה פירוד בינו ובין המזרחיים. זו היתה טרגדיה קשה בחיי סלוצקי. הוא, מיסד ה'מזרחי', שנשא כל העת על שכמו את כל סבל הפדרציה האורטודוקסית הזאת, נשאר יחיד ובודד לדעה בתוך המחנה, והמוסד, שהוא, סלוצקי, טיפח ורבה אותו בכל כך הרבה עמל ויגיעה, רוח אחרת היתה אתו, רוח משבר ומפרק את אותם העיקרים, ששמשו לו יסוד לבסס עליו את ה'מזרחי'. הפירוד הזה שנתהוה בין סלוצקי ובין המזרחיים נמשך עד העת שהצעת אוגנדה פשטה את הרגל."
א"י סלוצקי ורעייתו, הי"ד, שהיו חשוכי ילדים, נספו בעטיה של מלחמת האזרחים הרוסית, שהובילה לימים למהפכה הבולשביקית.
(בא תשעט)
