הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בטרם תינתן תורה לישראל, מדגיש הא-ל בפני משה את אהבתו הגדולה לעמו: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי".
מה מסתתר מאחורי הדימוי של יחסי העם וא-לוהיו למערכת היחסים שבין הנשר לגוזליו?
רש"י בפירושו הידוע ראה במערכת היחסים הללו סימן לאהבה בלתי מתפשרת: "שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני".
הרשב"ם פירש את הדברים על פי פשוטם: "שהעברתי אתכם את הים ביבשה כנשרים שעוברים ימים דרך פריחה". כלומר, המסע הארוך והלא טבעי של עם ה', התאפשר בשל רצונו של ה' לשאתם ממרחק גדול.
פרשנים אחרים רואים במשל תיאור לתהליך העובר על העם, תהליך לא טבעי שלא היה מתרחש אלמלא ליווה הא-ל את עמו. במכילתא דרשב"י העדיפו להתייחס לשינוי הרוחני הקיצוני העובר על העם שיצא זה עתה מעבדות לחרות: "מה הנשר הזה עולה ממטה למעלה בשעה קצרה, כך ישראל עולין ממטה למעלה בשעה קצרה". גם רבי שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, מדגיש את המהפך התודעתי שעבר העם מעבד למצרים, לעבד לה': " כאילו הפרחתי אתכם באוויר, כי בזולת שתפרחו באוויר, לא היה אפשר לכם לצאת מתחת יד מצרים… הוצאתי אתכם מרשות מצרים והבאתי אתכם ברשותי".
אם כן, שלשה כיוונים במפרשים: האחד רואה בנשר סמל לאהבת ה' לעמו; השני רואה בנשר סמל למסע הארוך שעבר העם, מסע שאי אפשר היה לעוברו אלמלא ה'; השלישי רואה בנשר תיאור למהפך הרוחני והתודעתי שעבר העם, שאין להסבירו אלא במעורבותו של ה'.
זמן קצר לאחר קום המדינה, התרחש אחד מהמפעלים החשובים בתולדות הציונות: מבצע כנפי נשרים. בזמן קצר הגיעו לארץ כ – 50 אלף יהודים מתימן ומעדן. דומה ששם זה נבחר על יסוד פירושו של הרשב"ם. הציונות המשיכה את מעשה הא-ל, ושלחה יד ארוכה – כנשר – להביא את העם היושב בתימן לציון. למבצע זה שם נוסף: "מרבד הקסמים". עליה זו אינה העלייה הראשונה של יהודי תימן לארץ. הראשונה שבהן הייתה בשנת תרמ"ב (1881 1882), לצד עליית "הבילויים", ואולי קצת קודם לה, עליה שנקראה אעלה בתמר. ואף על פי כן, עולי העלייה הראשונה ממזרח אירופה, תפסו מקום נרחב בתודעה הציונית. אחיהם התימנים כמעט ונשכחו. במידה רבה הם נתפסו כפועלים ולא כציונים מיישבי הארץ.
עם קום המדינה, חלק ממנהיגי היישוב, התייחסו לעליה מתימן כמעמסה. יצחק גרינבוים, גזבר הסוכנות ושר הפנים הראשון, טען בשנת 1949 כי אם יעלו את יהודי תימן לאלתר, הם יהיו מעמסה על הציבור. אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, אמר: "אינני רואה כל אסון בזה שאנשים יישארו בעדן".
אבל בן גוריון הכריע אחרת. לתפיסתו, הנשר מבטא לא רק ביטוי ליכולת לשאת את גוזליו למרחקים. הוא מבטא גם את אהבתו ואחריותו לכל גוזליו, וגם את יכולתו לסייע להם להתעלות. המפעל הציוני, לדידו של בן גוריון, הפיח רוח חדשה ביהודים שבאו מכל קצוות תבל. משואת אירופה, מאסיה ומאפריקה הגיעו היהודים. רובם, נרדפים ונרמסים. אבל כנפי הנשרים שהוציאו את ישראל ממצרים, המשיכו עד ימינו אנו והביאו את גוזליו של הא-ל לארץ אבות, חידשו את רוחם והפכו אותם לאומה מעוררת הערכה בכל העולם.
(יתרו תשעח)
