ד"ר יצחק קניגסברגהתורה מתארת את מכת החושך כתופעת טבע ייחודית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים".
מה פירוש "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ", שהרי על מציאות אור וחושך אחראי חוש הראיה ולא חוש המישוש? מה ההבדל בין "חֹשֶׁך" לבין "חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה"? מדוע לא יכלו לקום איש תחתיו שלושת ימים? מדוע לא הדליקו נרות כדי להאיר?
רש"י: "ויחשיך עליהם חשך יותר מחשכו של לילה, וחשך של לילה יאמיש ויחשיך עוד: ומדרש אגדה פותרו לשון ממשש בצהרים, שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש".
הרמב"ן: "… כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה, אבל היה חשך אפלה, כלומר איד עב מאד שירד מן השמים, כי על כן אמר 'נטה את ידך על השמים' להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם. והיתה מכבה כל נר, ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו, ואלמלא כן היו משתמשין בנרות".
במונחים של תופעות טבע, "האיד עב" היא כנראה הלחות הגבוהה שהקב"ה הוריד על מצרים יחד עם החושך. הלחות, שמקורה במימי הנילוס, היא מידת הרטיבות שנמצאת באוויר. כמות אדי המים המקסימאלית שיכול האוויר להכיל תלויה בטמפרטורה שלו. ככל שתהיה יותר גבוהה (עד לגבול מסוים), יוכל האוויר להכיל יותר אדי מים, ולהפך.
בני אדם, ויונקים אחרים, מצננים את גופם באמצעות הפרשת זיעה על העור. הזיעה מכילה בעיקר מים, והתנדפותה לאוויר מביאה להתקררות הגוף. ככל שהלחות היחסית גבוהה יותר, התנדפות הזיעה אורכת זמן רב יותר, ולפיכך יעילות מנגנון קירור הגוף יורדת.
תיאור ההתרחשות בתופעת הלחות עונה על השאלות שהובאו לעיל. את החושך המלווה בלחות גבוהה ניתן למשש. הלחות הגבוהה והעבים שכיסו את השמים מנעו אפילו את אור הכוכבים ולכן זה היה חושך אפילה. הלחות הגבוהה והעדר צינון הגוף, גרמה לחולשה רבה של המצרים ואי יכולתם לקום איש מתחתיו שלושת ימים. במכת החושך הלחות הגבוהה הרטיבה את חומרי הבעירה, צמצמה את החום הנחוץ להבערת האש ומנעה מהמצרים הדלקת נרות להארת החושך.
(בא תשעט)
