הבכורות

בפרשת בא תיאור מכת בכורות, החמורה והאחרונה שמכות, בה הוכרע פרעה.
מכת בכורות מוזכרת כבר בתחילת שליחותו של משה האומר לפרעה בשם ד': "כה אמר ד', בני בכורי ישראל…שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו, הנני הרג את בנך בכרך" (שמות ד' כ"ב-כ"ג). הקב"ה חושף בפני משה את סוף המאבק, כלומר, שיאו של המאבק יתמקד ב"בני בכרי ישראל", לעומת "בנך בכרך".
לכל אורך ספר בראשית מתמודדים עם השאלה מיהו הנבחר ובמי בחר ד' להיות מייצג דרכו בעולם. החל מסיפור חטאו של אדם הראשון, בכור היצירה, וממשיך במאבק בין קין והבל, אח"כ בין ישמעאל ליצחק, ממשיך בעשיו מול יעקב, כשיעקב קונה את הבכורה מעשיו, ולבסוף גם מקבל את ברכת יצחק. מאבק זה לא תם אלא ממשיך גם בתוך משפחת יעקב, בין הבכורים הפוטנציאליים – ראובן ויהודה, וכנראה גם יוסף כבכור לאמו רחל. במשפחת יוסף עצמה, שוב נבחר הבן הצעיר. יעקב משכל את ידיו ובכך ממחיש שהברכה המשמעותית איננה ניתנת לבכור, אלא דווקא לאפרים, הצעיר (שם, מ"ח, י"ג – כ'). ספר בראשית מלמדנו שהבכורה איננה מקנה אוטומטית את זכות הברכה – ברכת ד' ניתנת על פי בחירת ד' את הראוי לה ולא על פי בכורה.
מחקרים מראים שהאחים הבכורים ייטו להיות ממושמעים יותר, אחראיים יותר, משכילים וייטו לקריירות שמרניות יותר וכאלו שיציבות יותר מבחינה כלכלית.
פדיון הבן היא מצות עשה מן התורה, ואחת מכ"ד מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכוהנים. כל אב חייב לפדות את בנו הבכור בחמישה סלעים מאת הכהן. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום של תינוק זכר. בכור החייב בפדיון, הוא בן זכר שהינו פטר רחם לאמו, כלומר הוולד הראשון שנולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי. התינוק הוא בן קיימא, התינוק אינו בן כהן או לוי, והוא בכור לאמו הישראלית שאיננה כוהנת או לוויה, ואע"פ שאינו בכור לאביו.
ההלכה קובעת, שתינוק שהוא בעל מום קשה ("טרפה") שבמצבו לא יחיה יותר מי"ב חודש, אם נעשה טרפה לאחר שלושים יום, הרי הוא חייב בפדיון ואם נעשה טריפה בתוך שלושים יום, הרי הוא פטור מפדיון הבן. הרבנים אלישיב ואויערבך התייחסו למקרה בו נולד התינוק עם מום קשה, שבדרך הטבע היה מת בתוך שלושים יום, אבל בגלל טיפול רפואי חדיש ומתוחכם נשאר התינוק בחיים יותר משלושים יום, ומת לאחר שלושים יום, שלדעת הרבנים הנ"ל פטורים מלפדות תינוק זה (נשמת אברהם חיו"ד סי' ש"ה סעי' י"ב, ס"ק ב', הערה 2). יש מי שכתב, שתינוק שנולד טריפה, וניתחוהו הרופאים ורפאוהו בתוך שלושים יום, כך שבהגיעו ליום הפדיון הוא יצא מגדר טריפה, יש לפדותו בברכה (שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תקע"ה). ואם ביום שלושים הוא עדיין טריפה, אלא שהרופאים אומרים שכעבור כמה חודשים ניתן לתקן את המום, והוא יירפא – עדיף לחכות עד אחרי הניתוח, ואז לפדותו בברכה (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג גי' ש"ל).
עניין נוסף שדנו בו הפוסקים מתייחס לתינוק שנולד פג ומוחזק באינקובאטור. הרב וולדינברג כתב שיש לפדותו בזמנו ובברכה (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כ"ח סוסק"ח). לדעת הרב אויערבך יש לחלק בין מקרה בו כלו חודשיו של התינוק ומוחזק באינקובאטור, לבין מקרה בו התינוק נולד בן ח' ובוודאי בן ז' חודשים שאז יש להמתין 30 יום אחרי שיצא מן האינקובאטור, שרק כעת הוא גמר עיבורו (נשמת אברהם חיו"ד סי' ש"ה סעי' י"א ס"ק ב' הערה 1).
(בא תשעט)