קהילה בונה משכן

כאשר התורה מתארת את בניית המשכן היא אינה מתמקדת רק בתוצאה הסופית אלא גם בתהליך. נקודה זו מובלטת בפתיחת הפרשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". התורה מדגישה את נדיבות הלב של העם ותרומתם למשכן. גם רשימת החומרים המובאים למשכן מתוארת בהרחבה על מנת להדגיש שאיסוף החומרים הינו מטרה העומדת בזכות עצמה, וזאת מפאת חשיבותה של פעולת ההתנדבות. בהפטרה אנו קוראים אודות בנין המקדש, שנבנה על ידי שלמה וניתן להבחין בהבדלים משמעותיים בין בניית המשכן למקדש. בבניית המשכן כל העם היה שותף, ולעומת זאת, בבניית המקדש התגייסו שלושים אלף איש שהיו ברוטציה תלת-חודשית, ולא הייתה כל מעורבות פעילה של העם. שלמה העדיף לגייס פועלים מאשר לסחוף את העם להתנדב בבניית המקדש. אמנם יעילות העבודה על ידי פועלים מקצועיים גבוהה ביותר אבל המחיר הוא כבד, שכן עלולה להיווצר מציאות של חוסר הזדהות של העם. אין המשימה נתפסת בעיניהם כאתגר דתי מרומם, אלא כמטלה שיש לעמוד בה. שיטת המיסים אף עלולה להכביד ולהביא לידי התמרמרות. כתוצאה מכך, נוצרת מערכת ביורוקרטית בעלת סמכויות, היוצרת חיץ נפשי נוסף בין נותני הכסף למלאכה לבין המשימה. וכך נאמר: "אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים… הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה". על אף שהמקדש היה מרשים והקרין הוד והדר, ולעומתו המשכן היה אוהל צנוע ואינטימי, הרי שהמעורבות של העם בבניית המשכן העניקה לו מעלה מיוחדת, וכך כותב הספורנו (לח,יא):
"סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים… שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מִצוֹר, אע"פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים".
לדבריו, המשכן היה ראוי להתקיים לנצח בשל השותפות של העם בבנייתו. המקדש, לעומתו, נחרב כי בוניו היו פועלים זרים שבאו מהעיר צור. בנוסף לכך, ניתן להבחין בין מנהיגותו של משה בבניית המשכן לזו של שלמה. הפסוקים מדגישים שבית המקדש נבנה על ידי שלמה בלבד: "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה' שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ" (מלכים א ,ו ,ב)- בנייתו מוצגת כפרויקט אישי של שלמה. לעומת זאת, ביחס למשכן, התורה מייחסת את הבנייה גם לבצלאל ולעם כולו. נקודה זו מודגשת בעת חנוכת המשכן והמקדש. בעוד ששלמה ואישיותו תופסים את מרכז הבמה בחנוכת המקדש, נוכחותו של משה מוצנעת הרבה יותר בחנוכת המשכן.
חז"ל מתארים את הקושי האדיר שהיה בעת שרצה שלמה להכניס את הארון לקודש הקדשים. השערים דבקו זה בזה ושלמה היה חסר אונים. ומסבירים חז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים כד): "ולמה נצטער שלמה כל כך? על ידי שנתגאה ואמר 'בנֹה בניתי בית זבול לך'". רק כאשר אמר: |'ה' א-לוהים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דויד עבדך'- מיד נשאו שערים ראשם ונכנס הארון, וירדה אש מן השמים". בשעה ששלמה הכריז שהצלחתו היא בזכות אבותיו, נכנס הארון אל קודש הקודשים.
המשכן הוא המודל הנכון של קהילה בבניית פרויקט; שילוב בין צניעות לנדיבות לב, ואיזון נכון בין ההנהגה לחברי הקהילה עצמה. רק הנהגה שרותמת את הקהילה כולה לשותפות מלאה ואינה מבליטה את עצמה, תוכל ליישם בתוך הקהילה פרויקטים שכולם יוכלו להרגיש שותפים מלאים בפיתוחם ובהצלחתם.
(תרומה תשעח)