הרב שי פירוןבשנים בהן כיהנתי כרב קיבוץ, התוודעתי לשני תחומים משמעותיים: האחד – ערך העבודה. פגשתי באנשים שראו ערך בעמל כפיים. בשונה מהמקובל בעיר הגדולה לא היתה שום זיקה בין רמת ההשכלה, מספר הספרים שנקראו בשעות הפנאי והיקף הידע התורני לתחום העיסוק. הכרתי רפתנים ואינסטלטורים, חשמלאים זוטרים ועובדי מטבח שהיו אנשי רוח והגות מהמעלה הראשונה. הם עבדו במקצועות מפני שהם ראו בכך ייעוד. עַם השב לארצו עוסק בכל תחומי החיים הטבעיים המהווים עדות נאמנה לתהליך הגאולה. התחום השני – מצוות התלויות בארץ. לאזרח 'הרגיל' ההקפדה על מצוות אלה מסתכמת, כמעט תמיד, בקריאת שורה אחת על מוצר הצריכה: הופרשו תרומות ומעשרות, ללא חשש טבל ושביעית, ערלה, וכו'. לצרכן קַל להקפיד על ההלכה. כשמגיעים לענייני שמיטה, יש הסבורים שכדאי להחמיר, 'למה להסתמך על היתרים מפוקפקים והערמה'?
לעיתים, מדובר בחוסר הבנה במבנה החקלאות החדשה שהיא אוניברסלית ותחרותית. מבלי להשוות, רוב המבקרים נוהגים להקל לעצמם ולהסתמך בשורה של הערמות. כנראה שקל להחמיר כשזה על חשבונו של החקלאי. הנה אחת לדוגמא: בפרשת השבוע, פרשת משפטים נאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". פסוק זה מהווה תשתית לאיסורי ריבית. הרעיון שבבסיס איסור ריבית הוא בהיר ונכון אלא ששינויים כלכליים חייבו לתקן תקנות שתאפשרנה התנהלות כלכלית על פי ההלכה במציאות המשתנה.
כדי להבהיר את הבעיה, נעיין בדברי הרש"ר הירש:
"… איסור ריבית מבטל את השפעתו המשחיתה של הכסף, זה הגורם העיקרי שבין גורמי אי-השוויון הסוציאלי, ושובר את עיזוז כוחו ועוצמתו של ההון. אם איסור זה יקוים על כל חומרתו, הרי שכל הון יהיה מונח כאבן שאין לה הופכין וכעץ שאין לו פרי, ואין בו תועלת אלא בשיתוף כוח העבודה. בכך תיעשה העבודה לגורם הראשון והעיקרי של רווחה חברתית. ההון יוכרח להכיר בשוויון ערכו של כוח העבודה. בעל ההון יוכרח לעסוק בעצמו במלאכה, ורק על – ידי כך יפיק פירות מכספו, שאחרת אין בו רוח חיים; או שיוכרח לשתף עמו את כוח עבודתו של מי שאין לו רכוש ולהתחלק עמו ברווח ובהפסד, ועל – ידי כך יעלה את קרנה של העבודה תוך קידום עניינו שלו… כנגד זה נחשב הכסף בעיני ההשקפה המודרנית כאובייקט לצריכה, והריבית נחשבת בכלל דמי שכירות, שיש לשלם עבור השימוש העראי בכסף, כעין שמשלמים דמי שכירות עבור בית, בהמה וכיוצא בזה".
אלא, שעל אף ההסבר הנהיר, מעמדו של הכסף ומעמדו של העובד השתנו. הכסף הפך מאמצעי לרכישה למטרה בפני עצמה. הכסף לא נועד כדי להעריך שווי של עבודה או מוצר (למעט בתחומים מסוימים). הגורם המרכזי לרווחה כלכלית הוא יזמות, חשיבה יצירתית, היכולת לצפות את צרכי המחר. כסף הוא גם סמל סטטוס המשליך על הדימוי העצמי והחברתי.
הרעיון בענייני ריבית נכון ונצחי. יבוא יום ומרכזיותו של הכסף תפחת, ונממש את הרעיונות הכלכליים הניצבים מאחורי איסור הריבית. עד אז – היתר עסקה איננו סתם 'הערמה' אלא מכשיר הלכתי המאפשר למאמין לחיות חיים המותאמים לכלכלת המאה ה – 21.
אינני רואה הבחנה רעיונית בין היתר עסקה להיתר מכירה. חכמי הדורות גאלו אותנו ממצוקה הלכתית ואפשרו לנו להפוך לכוח משמעותי בכלכלת העולם. לא ויתרנו על החלום לחיים כלכליים אחרים, אבל עד למימושו – לא השלכנו עצמנו אל שולי הדרך, לא הפכנו לגורמים לא רלוונטיים בכלכלת העולם.
(משפטים תשעט)
