הגילוי שבהסתר

שמו של משה רבינו לא חדל מלהופיע לפנינו החל מלידתו ועד יום מותו זולת פרשתנו. שמו של הקב"ה אינו מופיע במגילת אסתר. האם יש מכנה משותף לשני 'נעלמים' אלו?
בעל הטורים (שמות כז,כ) בהתבסס על הזוהר (פרשת פנחס) מסביר כי משה ביקש לאחר חטא העגל – "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", נתקיים בו כך במקצת, שכן קללת חכם אפילו על תנאי באה, ועל כן לא נכתב שמו בפרשת תצווה.
בהתבוננות בפרשת העגל נראה כי החטא אירע כי משה בושש לבוא. "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים …". נראה שאל מול עוצמת נוכחותו של גדול הנביאים בכל האירועים עד כה, היעדרותו לזמן מה הביאה לידי 'מדרון חלקלק'.
זהו עומק פשוטו של בעל הטורים. היעדרותו של משה היא תיקון לחטא העגל. התורה מבקשת כבר עתה לומר לנו כי משה הוא השליח, לא המקור, חלילה. הסתרתו מאפשרת את גילוי השם באור הנכון. ההסתרה היא מעשה של תיקון והכנה.
בימי הפורים, בתוך ההסתר הגדול אנו מגלים כי יש מנהיג לבירה. למלך המלכים חשבונות משלו. הוא פועל גם בתוך הגורלות של מלך טיפש ושר אכזר. עצם ההסתרה אפשר לעם ישראל לבחור נכון ללא כפייה. שם שמיים לא נזכר במגילה בכדי ללמדנו על גילוי האלוקות בתוך ההסתר, מעבר לחושים ולהגיון. נוכחות עזה מדי (קולות וברקים) של האלוקות, עלולה לגרום לבחירה מנוכרת, הכרחית, ולא ממעמקי הלב. צריך לבצע הסתרה מכוונת כדי לאפשר את הגילוי שבהסתר.
רבי צדוק מלובלין מסכם זאת כך:
"מיד בהתחלת מתן תורה היו בתשוקה גדולה כמו שנאמר (שמות י"ט, ב') 'ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד' וזה היה על תורה שבכתב שעל תורה שבעל פה נצרך לכפות עליהם ההר כגיגית כדאיתא בתנחומא אבל אחרי זה הדור קיבלוה מאהבה בימי אחשורוש ובטלו המודעה דכפיית ההר כגיגית" (פרי צדיק בראשית לחנוכה).
(תצווה תשעט)