צל"ש וטר"ש

53 חיילים וחיילות יזכו לקבל צל"ש על מעשי גבורתם במבצע צוק איתן. גאווה למדינה. גאווה לצה"ל. גאווה למשפחות.
קראתי את הנימוקים למתן הצל"ש לחלק מהחיילים- שוב ושוב חזרו שם המילים- מסירות, גבורה, אומץ, נחישות, קור רוח, אחריות וכדומה.
זה אות כבוד לכולנו שיש לנו חיילים שכאלה לתפארת. אלא שבצד הצל"ש מחמם הלב, אנחנו מכירים את הסלנג הישראלי והצה"לי על המרחק הקצר שבין הצל"ש לטר"ש.
אותו מעשה שעשה החייל וזכה עליו לצל"ש- אם היה מסתיים טיפ טיפה אחרת- היה הופך להיות סיבה לוועדת חקירה, למשפט צבאי, ולבית המשפט הבינלאומי בהאג, שלא לדבר על רדיפה של ארגוני 'בצלם' ודומיהם.
יותר ויותר נוצר המצב שבו החייל, הקצין והמפקד חוששים יותר מהיועץ המשפטי והעליהום התקשורתי מאשר מהאויב. קרוב היום ובו לכל יחידה ולכל מפקד יוצמד יועץ משפטי צמוד, שיצטרך לאשר בחתימתו כל ביצוע ירי וכל הפגזה, כל הסתערות וכל פעולת חילוץ.
מבצע אנטבה נכנס לפנתיאון הגבורה היהודית, אולם כולנו יודעים שאם חלילה הייתה קוראת איזו תקלה לאחד המטוסים, או שהיו חלילה יותר הרוגים- מיד הייתה קמה ועדת חקירה לבדוק מי נתן את ההוראה הזו לסכן כל כך הרבה חיילים, במבצע הרפתקני וחסר אחריות.
חלק מהפעולות עליהן קיבלו החיילים צל"שים, היו בשינוי קטן עלולות להיות עילה להורדה לדרגת טר"ש, לתביעה משפטית, ולהקמת ועדת חקירה.
תדע כל אם עבריה בידי מי היא מפקידה את ילדיה, אבל חייב לדעת גם כל קצין וכל מפקד וכל חייל, שהמדינה וצה"ל מאחוריו. עם כל הכבוד לשלטון החוק, היועצים המשפטיים והארגונים למיניהם- כשם שהרמב"ם פוסק שברגע שחייל נכנס למלחמה אסור לו להרהר בענייניו הפרטיים ובענייני ביתו, כך גם אסור לו לחשוש מביצוע פעולה צבאית מחשש התקשורת, עורכי הדין והפוליטיקאים.
אסור לנו כחברה לאפשר תרבות של כסת"ח. שחיילים ומפקדים ייצאו לקרב ובמקום להתרכז במשימה יהיו עסוקים בלכסת"ח את עצמם מול ועדת החקירה. אסור לנו לתת לחייל ומפקד לצאת לקרב עם תחושה שחלילה יזרקו אותו לכלבים ביום שאחרי. אסור לנו לתת לעודף יפיות נפש ואקטיביזם משפטי לסרס את הגבורה הטבעית של הלוחם. אסור שחייל יהסס כאשר הוא קם להסתער, או שיימנע מללחוץ על ההדק כאשר זה הכרחי, מחשש ועדת החקירה או התקשורת.
נכון- על צה"ל מפקדיו וחייליו להקפיד להיות הכי מוסריים והכי ערכיים והכי אנושיים. אבל במקביל לא לשכוח מה גורלם של המרחמים על אכזרים. לא לשכוח שלפעמים האלטרנטיבה לאי לחיצה על ההדק היא הלוויה של חבר שלחם לצידך.
הייתי בסרט הזה בלבנון 82'. כאשר חברים היססו ולו לרגע לירות בנשים וילדים שעמדו בפתח בתיהם, ולא הבחינו במחבלים עם האר.פי.ג'י המסתתרים מאחורי גבם, מנצלים את ההיסוס ואת המוסר שלנו- כדי להרוג בנו. הייתי בהלוויות הללו בהן הובאו למנוחות חברים ששילמו בחייהם על ההיסוס ללחוץ על ההדק.
מלחמה היא מלחמה. זה לא דיון אקדמי, לא פאנל בתקשורת וגם לא תוכנית רייטינג. מלחמה מנצחים עם לוחמים ולא עם יועצים משפטיים. לא תמיד מקום המשפט הוא גם מקום הצדק. כבר אמר החכם באדם בקהלת שלפעמים יש מצב שבו דווקא " מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע". במלחמה כמו במלחמה. או שאתה חוזר חי או שאתה חוזר בארון חלילה. או צל"ש או טר"ש.
יידע כל חייל שכשם שהוא מוסר את נפשו למען המדינה- תמסור המדינה את נפשה למענו.
תתבונן האומה במקבלי הצלש"ים, ובאלו שבחרו לאכול חול ואבק בעזה ולא ללקק מילקי בברלין, תצדיע להם בתודה, ותעלה על נס, לאות ולמופת את גבורתם.
(בא תשעה)