קצת יותר גיבוי של הורים למורים לא יזיק לאף אחד

בתוך הפרשה הקצרה והמורכבת של 'בן סורר ומורה' טמונים יסודות מרכזיים של חינוך הילדים. התבוננות בפסוקים מגלה את המעורבות הגדולה של ההורים בענישת בן סורר ומורה וכך נאמר (כא,יח – כא):
(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ:(כ) וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ
ההורים מגיעים לבית הדין ומצהירים שהם עושים את הכל למען ילדם ובכל זאת אינו שומע בקולם. ההורים לא מנסים לטייח את העובדות והם לא מנסים להאשים אחרים במצבו הקשה של בנם. במידה מסוימת, ההורים מודים בכישלון – לא הצלחנו. בית הדין אינם מטילים את האחריות למצב על כתפי הבן אלא הם שולחים 'עובד סוציאלי' שיבדוק את המצב בבית. וכך דורש הספרי: 'איננו שומע בקולנו' – ולא חרשים'. כלומר, אם ההורים חרשים אין הבן נענש. מדוע נפטר הבן מעונש וכי מה אכפת לנו אם ההורים חרשים? אם הבן היה חרש היינו מבינים, שהבן פטור משום שהוא אינו שומע אבל מה הבעיה בחירשותם של ההורים?
אמנם המדרש פוטר את הבן מעונש בשעה שהוריו חרשים כפשוטו, אבל שמא ניתן להסביר, שמדובר בחירשות מסוג אחר. התורה דורשת מההורים להיות קשובים לעצמם בשעה שהם מוכיחים את ילדיהם. תרומתה של התוכחה תלויה בשמיעתה של התוכחה על ידי המוכיח עצמו. יש פעמים, שאנו מוצאים את עצמנו כועסים על ילדנו ואין אנו שומעים את עצמנו. יש פעמים שאנו דורשים מהילדים יותר מיכולתם ואין אנו שמים לב לכך. התורה דורשת מאיתנו לשמוע את עצמנו בבחינת "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". כאשר אחד מההורים אינו קשוב לעצמו סרחונו של הבן תלוי בו עצמו ולכן הבן אינו נענש.
מאז המהפכה הגדולה של יהושע בן גמלא שאפשרה הקמת בתי ספר בכל אתר ואתר, נפתחו מסגרות חינוכיות שונות ומגוונות. שרביט החינוך נמסר למורים המתאמצים לחנך את הילדים בתנאים קשים. הכיתות מאוכלסות לאיפה, בכיתה ישנם ילדים עם בעיות נפשיות, המשאבים מצומצמים ועומדים הם בין הפטיש לסדן בין ההורים למשרד החינוך.
במהלך השנה ישנם הורים הבאים בשערי בית הספר ומלאים טענות כלפי המערכת. אין הם אומרים, שהילד 'איננו שומע בקולנו' בבית בו בזמן, שכבול לטלביזיה בכבלים, אין הם מוכנים להודות שילדם אינו מתעניין בהם בשעה ששקוע עמוק במחשב. כאשר שומעים ההורים, שבנם אינו מתנהג כשורה בבית הספר הם מופתעים. הבן חוזר לביתו לאחר שנענש בבית הספר ובוכה עד לב השמים חומלים ההורים על הבן המסכן, שתמול שלשום לא שמע בקולם ולא מבינים כיצד מטיחים בו בקורת בבית הספר. למחרת, קמים ההורים משנתם וילדם עימהם ונבנית קואליציה משותפת ומאוחדת, שמטרתה להגן על הבן המסכן. באים הם אל שערי בית הדין (בית הספר) ובמקום לומר את האמת – 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא' ובמילים אחרות: זולל טלבזיה ושבע ממחשב מתחצף ללא הרף ואין אנו שולטים בו בבית. עומדים ההורים שאינם יודעים לבקר את עצמם ואומרים: 'מורה סורר מה לך להציק לבננו הטוב והממושמע, האהוב והחביב הוא מתנהג כל כך טוב בבית אף אחד לא מפריע לו, שם הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. שעות רבות יושב הוא בחדרו בבית מול המחשב והטלבזיה הוא כל כך שקט – מה אתם רוצים ממנו?!
כאשר ישובו הילדים לבתי הספר לאחר חופש מלא וגדוש בבית. טוב שנזכור כמה קשה לחנך ילדים בבית לפני שאנו מטיחים בקורת במורים וגננות שמטפלים בעשרות ילדים שנדרשים לעמוד במסגרת לימודית. טוב שנזכור את פרשת בן סורר ומורה המתארת הורים הבאים לבית הדין שנמנעים מלהטיל את האשמה על אחרים ואומרים את האמת כהוויתה: 'בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו'. יש לראות במורים שליחים ושותפים בחינוך ילדנו ולא לתלות את סרחון ילדנו בהם.
(כי תצא תשע)