פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןבפרשת השבוע מופיע אחד הציוויים המשמעותיים ביותר בתורה: איסור חילול השם וחשיבות קידוש השם: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא, כב, לא-לב). רש"י במקום אומר שקידוש השם הוא במסירות הנפש למען ציוויי השם.
בגמרא המפורסמת בבבלי (סנהדרין דף עד עמוד א-עמוד ב), נאמר: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים […] כי אתא [=כשבא] רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור".
על בסיס הגמרא הזו קובע הרמב"ם בספר המצוות, מצוות עשה, ט: "והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר, יבקש ממנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה".
אולם, קידוש השם אינו רק במוכנות למות ולא לעבור על איסורים חמורים, אלא גם בחשיבות קידוש השם בחיים הרגילים בעשיית ציוויי השם בדרך המקדשת את שמו בעולם. וההיפך הוא בחילול השם: כשאדם עושה דברים מגונים, כשמצפים ממנו לעשות דברים ראויים, בהתאם לכך שהוא אמור ללכת בדרכי השם. וכמה שאדם גדול יותר, כך הוא נדרש להקפדה יתרה לקדש את השם ולא לחלל את השם. בבבלי, יומא, פו, עמוד א', נאמר שחילול השם הוא אם תלמיד חכם לוקח בשר מהטבח ולא משלם מייד, או שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות, וההפך בקידוש השם. וכך פוסק הרמב"ם במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה יא).
וכאן מגיעים אנו לדבריו החריפים של הרמב"ם, על מי שלומד תורה תוך שהוא מפיל את עצמו על הציבור שיממן אותו: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י).
"רבי יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך' בפירושו ה"כסף משנה" לרמב"ם במקום, אינו חולק באופן עקרוני על הרמב"ם, אך הוא טוען כי חכמי ישראל נטלו שכר מהציבור ללימוד והוראת תורה כדי שהתורה לא תישכח בישראל. אולם, ברור שהוא התכוון רק למי שמיועד ללמד תורה ולא לציבור שלם שיעסוק בתורה ויתפרנס מהציבור, גם אם הוא מונה עשרות ומאות אלפים, כפי שעולם התורה התפתח עם השנים במדינת ישראל".
כך גם לגבי אי נשיאה בנטל עם שאר הציבור במלחמת מצווה הנוכחית, וזאת כשהמוני בית ישראל קורסים תחת מאות ימי מילואים, הם ובני משפחותיהם. שלא לדבר על הנופלים והפצועים בגוף ובנפש בקרב כל שדרות החברה, למעט הרוב הגמור של החרדים. אין לך חילול השם גדול מזה.
בכל אלו, אין כדי לבטל את מעשי החסד והצדקה העצומים הנעשים בחוגים החרדיים בתחומים רחבים – מסיוע לעניים ולחולים, דרך זק"א והצלה ועד לתרומת כליות. אך מכורח הנסיבות, מעשי קידוש השם הללו נבלעים בים אדיר של חילול השם.
