הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)משהו לא טוב קרה לתפילה לאורך הדורות. כשחכמי יבנה ניסחו את תפילת הקבע, הם היו מודעים למחיר של הזמנים הקבועים ושל הנוסח הקבוע שלה. רבי אליעזר ניסח זאת במשנה: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". קביעות, עד כמה שהיא חשובה, פוגעת באותנטיות של התפילה. ואף על פי כן, חכמים לא ויתרו על הכוונה. הם דרשו שאדם לא יתייחס לתפילה כמו אל משוי ושיאמר אותה בלשון תחנונים (בבלי ברכות כט, ע"א).
אבל לאורך השנים משהו השתבש. כשאנו מתבוננים בהלכות תפילה, נראה שההלכה ויתרה על הכוונה והסתפקה באמירת הטקסט של התפילה. דוגמאות:
תפילת הביננו – הרמב"ם קובע שכשאדם "טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל", יתפלל תפילת הביננו, שהיא תפילה שמונה עשרה מקוצרת – שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות, וברכה אחת הכוללת את האמצעיות (הלכות תפילה ב, ב). אך כיום אין מי שאומר אותה. ומדוע? אחד ההסברים שמביא ה'משנה ברורה' הוא "שאנו חוששין שאפילו הז' (=ברכות) לא יכוין" (ביאור הלכה על אורח חיים קי, א). גם ככה אין אנו מכוונים אז עדיף להתפלל הכל ולא מקוצר.
כוונה בברכה ראשונה – להלכה נפסק שאדם שלא כיוון בברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף על פי שאמר את כל שאר התפילה בכוונה, יחזור ויתפלל (אורח חיים קא, א). אולם הרמ"א טוען ש"אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור".
יישוב הדעת – הרמב"ם פסק שאדם שדעתו לא מיושבת עליו ואינו יכול לכוון לא יתפלל. לכן "הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר… ישהה שלשה ימים(!) עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל" (הלכות תפילה ד, טו). אבל השולחן ערוך קובע (אורח חיים צח, ב) ש"עכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה".
האם כיום קשה לכוון יותר מאשר היה בדורות קודמים? האם האדם השתנה? העולם השתנה? אינני רואה סיבה לטעון שכן. לענ"ד יש כאן ויתור לחולשה האנושית לכוון בתפילה. במקום להתמודד, נראה שההלכה הרימה ידיים.
אני סבור אחרת. אני לא מוותר על כוחו של אדם לכוון. לכן אעריך יותר אדם שלא מתפלל מפני שדעתו לא מיושבת מאדם שמתפלל שמונה עשרה רק כי ככה צריך. אעריך יותר אדם שיתפלל הביננו בנמל התעופה, בטיול או בחתונה, מאשר מי שיגיד כל מילה, אבל ליבו לא יהיה עימו. אינני מוותר על הכוונה. לדעתי ראויה התפילה ליותר מכך.
(כי תצא תשפ)
