הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימות הקודמות ניסינו להראות כי ר' יוסף קארו לא התכוון לכך שספרו 'שולחן ערוך' ייהפך לקאנון הלכתי, כפי שרבים מתייחסים אליו כיום. כוונתו בחיבור זה הייתה לכתוב מעין סיכום מעשי קצר לדיונים הארוכים בחיבור המרכזי מבחינתו, ה'בית יוסף'. ברשימה הנוכחית אבקש להצביע על מסקנה חשובה הצומחת מתפיסה זו של ה'שולחן ערוך', והיא היחס לסתירות המופיעות בו.
סתירות בין הלכות זו תופעה רווחת בספרות ההלכה. למעשה, רבים מדיוני התלמוד מבוססים על כך שקיימות סתירות בין מקורות שונים. לעתים הדרך לפתור אותן היא באמצעות 'חילוקים' ולעתים אין התלמוד מתיירא לומר שלפנינו דעות חלוקות בין בתי מדרש שונים. מקובל לומר, כי שתי גישות אלו מאפיינות את גישות בתי המדרש האשכנזים והספרדים (בהתאמה) בימי הביניים. בעוד שראשוני אשכנז נטו לחילוקים כדי לישב בין סתירות, ראשוני ספרד נטו לגישה המודה בקיומה של מחלוקת בין שיטות שונות, ופסקו הלכה כאחת מהן.
השאלה עולה כאשר מדובר בחיבור של סופר אחד. סתירות, לדוגמה, קיימות בין כתביו של הרמב"ם – פירוש המשנה ו'משנה תורה'. גם כאן יש העושים חילוקים כדי ליישב אותם, אולם מאד מתקבל על הדעת לומר שחזר בו בחיבורו האחרון. כאשר נמצאות סתירות בתוך 'משנה תורה' עצמו, העניין כבר מורכב יותר, שכן בהיותו ספר הלכה קאנוני, קשה לומר שהרמב"ם חזר בו באותו ספר הלכה.
ומה בנוגע ל'שולחן ערוך'? כאן, כדי לדעת כיצד להתמודד עם הסתירות, חשוב מאד לדעת מה מטרתו של החיבור. אם נועד החיבור להיות ספר הלכה קאנוני, קרוב לוודאי שנזדקק לשיטת החילוקים כדי ליישב את הדעות הסותרות שבו, בדומה ל'משנה תורה'. אולם, במידה שהחיבור לא נועד לשמש כספר הלכה קאנוני, אלא רק סיכום, כפי שטענו, מסתבר שאין כלל צורך בשיטת החילוקים. בקלות ניתן לטעון שר"י קארו לא נתן דעתו לסתירה שעלתה מדבריו או שחזר בו, וממילא יש להורות הלכה רק על פי אחד המקומות. הבעיה היא שלא כך התייחסו אליו האחרונים, ומכאן חודשו הלכות שספק אם ר"י קארו עצמו התכוון אליהן.
מפאת קוצר היריעה נסתפק בשתי דוגמאות לדבר. נחלקו הראשונים מהו שיעור בישול 'בן דורסאי', שהוא מידת הבישול המינימלית לעניינים שונים – האם זהו שליש בישול או חצי בישול. בהלכות בישול עכו"ם (יורה דעה קיג, ח), כתב ר"י קארו שהשיעור הוא שליש בישול, בעוד שבהלכות שבת (אורח חיים רנד, ב) כתב שהשיעור הוא חצי בישול. ה'מגן אברהם' טרח לקיים את שתי הדעות: "והכא (=הלכות שבת) פסק לחומרא משום חומרא דשבת" (שם). כמובן שמסקנה זו אינה הכרחית. ייתכן שר"י קארו חזר בו באחד המקומות או שלא שם לב לסתירה, ולכן אפשרי שגם בהלכות שבת שיעור 'בן דרוסאי' יהיה שליש בישול.
דוגמה נוספת, הפעם בהרבה יותר משמעותית: בהלכות צניעות כתב ר"י קארו שהאיסור לנשים ללכת עם שער פרוע חל אף על פנויות (אבן העזר כא, ב), בעוד שבהלכות קריאת שמע כתב שדרכן של בתולות ללכת עם ראש פרוע (אורח חיים עה, ב). כדי ליישב בין המקורות כתבו האחרונים שהפנויות שעליהם החיל מרן את האיסור הן אלמנות וגרושות ולא בתולות, היינו רווקות (ראו בית שמואל על יורה דעה שם), ומכאן חידשו הלכה שלא נכתבה קודם. אבל לפי דברינו, סביר להניח שלחידוש זה אין כל בסיס, ור"י קארו פשוט כתב דעות שונות במקומות שונים.
העולה מכל עיוננו בנושא, שאמנם עם ישראל קיבל על עצמו את ה'שולחן ערוך', אבל אין זה אומר שניתן להורות ממנו ישירות הלכה למעשה, בלא כל ביקורת. על פוסק ההלכה ללמוד היטב את המקורות הקודמים לו, ורק על פי שיקול דעת ישר, תוך שקלול הנאמר בשולחן ערוך, יפסוק את ההלכה. כפי שראינו, בדרך זו, אף ר"י קארו עצמו התכוון שנלך. (חיי שרה תשע"ח)
