היהדות היא דת פולחנית?

העיקר הוא ההכרה והתודעה. המעשים הפולחניים כתפילה וכתפילין הם הענף שעוזר לנו לטפס לשם

היהדות איננה דת ולכן היא לא פולחנית במהותה. אין משמעות הדבר שאין בה פולחן, אבל זה אינו מרכזה אלא קומה הנוספת לה. תפקיד הפולחן הוא לחזק את תודעת הקדושה היומיומית, זו המתבטאת במעשים ובשגרה, ביחסים החברתיים, הכלכליים והמשפחתיים.

כשאנו מדברים על פולחן, אנו חושבים מן הסתם על קרבנות. אבל מבחינת הפילוסופיה של ההלכה, הפולחן איננו רק עבודה מקדשית, אלא כל ריטואל שמיוחד לו זמן. ריטואלים אלה יכולים להתקיים כפעולה גופנית אבל גם בדיבור ואפילו במחשבה. כל מצווה, שאיננה מלווה את האדם באופן תמידי אלא קצוב לה מועד מיוחד, היא פולחן בהיבט הזה. היא באה כקומה נוספת על תודעת הקדושה שביהדות, ואסור לה שתחליף אותה.

מי שניסח השקפה זו בבהירות היה הרמב"ם. את חיבורו ההלכתי 'משנה תורה' הוא פותח בספר המדע. בספר זה כלולות "כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותן תחלת הכל" (מניין המצוות לרמב"ם). מצוות אלו הן ייחוד השם וקידוש השם, תלמוד תורה, איסור עבודה זרה, מידות הנפש ותשובה. המייחד מצוות אלו הוא שהן מצוות תמידיות, שהולכות עם האדם כל העת, ומעצבות את הכרותיו ואת נפשו.

הספר השני מ'משנה תורה' הוא ספר אהבה, ובו כלולות "המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהן כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד" (שם). בספר זה מביא הרמב"ם מצוות טקסיות, שנעשות מעת לעת, כמו קריאת שמע, תפילה, ציצית, תפילין וברכות, שתכליתן לחזק את ההכרה ואת החשיבה אודות הא-ל. הרמב"ם כולל בספר זה גם את ברית המילה, למרות היותה מצווה תמידית, שכן תכליתה דומה – להוות "אות בבשרינו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית".

ב'מורה הנבוכים' (ג, מד), הרמב"ם מכנה מצוות אלו "מעשי הפולחן". כלומר, הרמב"ם הבין שמצוות אלו תפקידן הוא פולחני. אנו עובדים באמצעותן את א-לוהים (לא לחינם תפילה נקראת עבודה שבלב), ודואגים לקשר את תודעתנו בו, לנוכח שטף החיים שמשכיח אותו מאתנו. כך אנו משיגים את אהבת הא-ל, כלומר את ההתקשרות בו, שהיא תכלית העבודה הדתית.

המעניין הוא שגם בסוף המדע דיבר הרמב"ם על האהבה, אלא ששם הוא לא תלה אותה במעשים אלא בדעת האדם: "אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה".

כדי לאהוב את א-לוהים, טוען הרמב"ם, צריך לחדד את ההכרה. על כן צריך האדם לעסוק בהתבוננות ובחשיבה על צורת העולם ועל מה שמעבר לו. ככל שיגדלו הכרותיו בא-לוהות כך יאהב את א-לוהים יותר ויזכה לחיי נצח.

מה שהרמב"ם אינו מזכיר כאן אלו המעשים הפולחניים מספר אהבה. מכאן שישנן שתי דרכים לאהבת הא-ל. הדרך האחת היא פעולת ההכרה. אדם שתודעתו קשורה בא-ל באופן תמידי, כמו גבר שאוהב אישה (דימוי של הרמב"ם עצמו מהלכות תשובה), מגיע למדרגת אהבה גדולה, בה הוא עושה את האמת מפני שהוא אמת. אבל שטף החיים איננו מאפשר זאת לרוב בני האדם. אינני יכולים לעסוק בהכרת מדעית של הא-ל כל העת.

על כן ניתנה לנו דרך נוספת, שתשמש כעזר. התורה ציוותה על מצוות פולחניות, שנעשות מעת לעת, שתפקידן הוא אחד – להזכיר לנו את א-לוהים בשגרת היומיום, ולקשר את תודעתו בו. ריטואלים אלה מחזקים את הקשר עם א-לוהים, ומשמשים ככלי שרת בידי ההכרה, כדי לקרבה לא-לוהים לאחר שהתרחקה ממנו. זהו תפקידו של ספר אהבה, שבא על בסיס ספר המדע. העיקר הוא ההכרה והתודעה. המעשים הפולחניים כתפילה וכתפילין הם הענף שעוזר לנו לטפס לשם.

את ההיררכיה הזו, אותה הבחנה שבין עיקר לענף, חשוב לזכור ולהפנים. רק הכרה שלה היא שתעניק לאדם שלמות דתית ורוחנית.

(בהר תשפ"ב)