פרטיקולריזם אוניברסלי

בניגוד לנצרות ולאסלאם, היהדות איננה שואפת להפוך את העולם ליהודי. לא רק שאין לה כל עניין לכפות עצמה על אומות העולם, אלא שהיא אף עושה חיים לא קלים למבקשים להצטרף אליה. כבר אמרו חכמים ש"קשים גרים לישראל כספחת" (בבלי יבמות מז, ב), והשאלה הראשונה שכל מתגייר אמור להישאל על ידי בית דין שמגיירו היא "מה ראית שבאת להתגייר?" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יד, א). הנטייה הראשונית ביהדות היא לדחות את המתגייר, להקשות עליו קושיות. רק כאשר רואים שכוונותיו באמת רציניות, אזי "מקבלין אותו מיד" (רמב"ם שם; מכאן שעיקר תהליך הגיור הוא בדיקת רצונו של המתגייר ולא הידע שלו).
מדוע בניגוד לשאר הדתות, היהדות עושה את הרושם כאילו היא אינה חפצה שאומות העולם יצטרפו אליה?
יש שימצאו ביחס זה כלפי אומות העולם הוכחה לייחודו הסגולי של עם ישראל על פני שאר האומות. היות שלעם ישראל טבע רוחני מיוחד, שאף לא-יהודי לא מסוגל להשיגו, אין ליהדות כל עניין להפוך לא-יהודים ליהודים. הדבר לא אפשרי מבחינה רוחנית-ביולוגית. רק מי שמשלים את תהליך הגיור ומוכיח את דבקותו בדת היהודית מגלה שבדיעבד נשמתו היתה יהודייה. מה, לפי זה, תכליתם של הלא-יהודים שנותרים לא-יהודים? לקיים חברה תקינה (שבע מצוות בני נוח), שתהווה את המצע לגדילתו של עם ישראל.
אני מבקש להציע פרשנות הפוכה. הסיבה שהעם היהודי איננו שם למטרה ליהד את העולם אינה נובעת מיתרונו הסגולי על פני שאר האומות אלא דווקא בגלל המבט המיוחד שלו על העולם. העם היהודי מכיר בכך שדרכו לבטא את הברית עם א-לוהים, איננה בהכרח זהה לדרכם של שאר העמים. דרכו שלו יונקת מן המסורת הדתית ומן ההיסטוריה שלו, שחולשת על אלפי שנים, ותלויה במידה רבה גם באופיו. לדרך זו לא שותפים עמי העולם, שלהם היסטוריה, תרבות ומסורות שונות. אין ליהדות כל שאיפה להפוך את אומות העולם למה שהיא עצמה; היא פשוט שונה מהן. מטרתה הפוכה: להוביל אותן להכרה בא-לוהים בדרכן הייחודית להן. זאת, כמובן, על בסיס נאמנות לשבע מצוות בני נח, המסמלות את יסודות המוסר האנושי והרוחני.
תפיסה זו הופכת את היהדות לתנועה רוחנית שאין דומה לה בהיסטוריה העולמית. היהדות מקדמת שוויון בין אומות העולם דווקא באמצעות הדגשת השוני בינה וביניהן, מתוך הכרה בשוני ובפערים שבין העמים, ויצירת שיתוף פעולה על בסיס הכרה זו (אחדות). וזה מה שהופך את היהדות לתנועה אוניברסלית, בניגוד לשאר הדתות. אותן דתות העולם, אלו שמבקשות להפוך את העולם למה שהן, אינן אלא פרטיקולריות, שכן בעולמן יש רק דרך אחת לא-לוהים – הדרך שלהן. היהדות, לעומת זאת, ששומרת ומגנה על דרכה הפרטיקולרית, מתגלה כתנועה האוניברסלית האמתית. היא היחידה שמאפשרת לכל באי עולם להתקשר עם הא-לוהים בדרכם שלהם. זהו פשרו העמוק של חזון הנביא ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ראו על כך שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, עמ' 84-83; עוד ראו בספרו של הרב יונתן זקס, 'לכבוד השוני').
תפיסה זו מסמלת את הרצף הרוחני שחייב להתקיים בעולם. לא כולם הם עם ישראל ולא כולם צריכים להפוך לעם ישראל. כולם צריכים להכיר את א-לוהים ממקומם שלהם ולמצוא את הדרך שלהם לעובדו. רק כך יתקיים שוויון אמתי בין האומות. רק כך תוכל מלכותו השלמה של א-לוהים להתגלות עלי אדמות.
(תצווה תשעט)