הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
בדיחה עממית מספרת שלא לחינם יעקב הוא זה שתיקן את תפילת ערבית. כאשר יעקב שב הביתה מן השדה, עייף מן העבודה, הגיעה אליו רחל ואמרה לו שהיא זקוקה לעזרה עם שני הילדים הקטנים, לקלח אותם ולהאכיל אותם. יעקב לא הספיק להתגייס לעזרה וכבר באו אליו בלהה וזלפה ואמרו לו שגם הן זקוקות לעזרה עם ארבעת הקטנים. יעקב עוד לא החליט מה לעשות וכבר הגיעה לאה ואמרה לו שהוא צריך לעזור לה עם ששת הקטנים שלה. באותו רגע החליט יעקב לתקן את תפילת ערבית. 'זה בדיוק זמן תפילה', אמר לנשותיו, וחמק מהמטלות שהוטלו עליו.
הבדיחה הזו לא צמחה סתם. הורים צעירים לילדים קטנים חווים לא פעם את המתח הזה. זמנה של תפילת ערבית נופל בדיוק על שעת המקלחות, ארוחת הערב וההשכבה. והנה, דווקא בעת הזו, חומק הבעל לבית הכנסת, לתפילת ערבית בציבור, והעול נופל על האמהות. כמובן, זה לא חייב לקרות רק בתפילת ערבית. גם בשחרית יכול הדבר לקרות, כאשר צריך להשכים את הילדים ולארגן אותם ליום לימודים. הבעל הולך לתפילה לא קצרה, והעול מוטל על האמא.
אינני בא להצדיק כאן את ההתנהלות הזאת של אבות וגם לא להתנגד לה. מה שאני מבקש לטעון הוא שאי אפשר להציג פיתרון אחד קבוע למתח הזה. צריך לדעת שתפילה בציבור היא דבר חשוב, ואולם בד בבד חובה להיות רגישים למחיר שהדבר גובה מהמשפחה ולהתחשב בכך. אגב, לעתים אין זה רק המחיר של האימהות אלא גם של הילדים, שלא רואים מספיק את אבא שלהם במהלך היום, והנה כשהוא סוף סוף חוזר הביתה, הוא שוב נעלם להם והולך לבית הכנסת.
העיקרון המנחה במקרים הללו הוא שהכל צריך להיעשות מתוך הסכמה, זוגית וגם משפחתית. יש מצד אחד להכיר בחשיבות השהות של הבעל בבית בשעות שהילדים או בת הזוג זקוקים לו. מן העבר השני יש לזכור שמעמדה של תפילה בציבור איננו מוסכם בהלכה. חכמים משבחים מאד את התפילה בציבור אך ספק גדול אם מדובר בחובה הלכתית או רק במעלה. חכמים אף מוצאים פיתרון לאנשים שמתקשים בתפילה בציבור וקובעים שיכול אדם להתפלל בשעה שהציבור מתפללים וכך תפילתו תצטרף אליהם. לכך יש להוסיף את השיקול שתפילת ערבית היא במקורה רשות, ואין בה כל כך דברים שזוקקים ציבור (אין קדושה או חזרת הש"ץ).
חשוב אפוא להסתכל על הסוגייה במבט רחב, להבין שההלכה איננה חד-ממדית, ולא מטילה חובה קטגורית על תפילה בציבור, שאדישה לשיקולים שמסביב. ההלכה מעודדת אדם להתפלל בציבור אבל גם מכירה בצרכים אחרים שמונעים זאת. כל אדם אחראי למקם עצמו על הרצף הזה, ולקבוע מתי והיכן טוב לו ולמשפחתו שיתפלל בציבור ומתי והיכן עדיף שיישאר בבית ויתפלל יחיד.
וכמובן, יש להתייחס בכבוד הראוי גם למקומה של האישה. אין סיבה שהאישה לא תזכה אף היא להתפלל בציבור, שבו היא חולקת מעמד שווה. זה יכול להיות בימות החול, שבתות או חגים. אין עדיפות אוטומטית לגבר על פניה, וחשוב שגם היא תמצא זמן להשתתף בתפילת הציבור.
הכל צריך לעשות בהסכמה משפחתית, מתוך כוונה לעשות את שנכון וישר בעיני א-לוהים וגם בעיני אדם.
(לך לך תשפ"א)
