הכרה בדתות אחרות – א'

היהדות איננה שואפת להפוך את הגויים ליהודים, אבל איזו דרך היא מציעה להם, מלבד שמירת שבע מצוות בני נוח? האם אומות העולם יכולות לקיים דת משלהן?
הבבלי (סנהדרין נח, ב) קובע ש"נכרי ששבת חייב מיתה, שנאמר 'ויום ולילה לא ישבתו'… ואפילו שני בשבת" – אסור ללא-יהודים לשמור כלל שבת, בכל אחד מימי השבוע. אך מדוע? רש"י מבין שיש כאן עניין מהותי. הנכרי הוא חלק מן הטבע ולכן אסור עליו לשבות כלל, גם לא במסגרת דתית. רק ישראל, הנבדלים מהטבע, יכולים לשבות. לרמב"ם פרשנות אחרת (הלכות מלכים י, ט): "עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע".
הרמב"ם אינו מוצא בעיה בנכרי ששובת בגלל שהוא מעוניין במנוחה, אלא רק כאשר הוא עושה זאת במסגרת דתית. הנכרי איננו רשאי להמציא לעצמו דת. בידיו שתי אפשרויות: להתגייר ולקבל על עצמו את כל המצוות, או שיקיים שבע מצוות בני נח בלבד.
אך בהלכה הבאה מתנסח הרמב"ם באופן שונה (שם, י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו".
על פי דברים אלו, יכול נכרי לקיים מצוות כרצונו גם מבלי להתגייר. וכיצד הדברים מתיישבים עם מה שנכתב בהלכה הקודמת?
עפ"י הרדב"ז, בהלכה הקודמת מדובר במי שמחדש לעצמו דת, ועושה כן משום שצווה בדבר. אבל אם הוא עושה מצווה ממצוות היהדות רק כדי לקבל שכר, ולא יוצר בכך דת אלטרנטיבית, הדבר מותר. החתם סופר (על חולין לג, א) טוען שבהלכה הקודמת מדובר בעכו"ם, במי שעדיין לא קיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה ולו אסור לשבות וללמוד תורה. אך בהלכה הנוכחית מדובר בבן נח, במי ששומר שבע מצוות ולא עובד עבודת אלילים, ולו מותר לקיים מצוות כרצונו.
מכאן יוצא, שלדעת הרמב"ם, היהדות אמנם אינה מבקשת ליהד את הנכרים, אבל בהחלט מציעה להם את מרכולתה, בתנאי שהם שומרים שבע מצוות בני נח. הם יכולים להתפלל בדרכם (שהרי מן התורה אינה מגבלה על צורת התפילה), לשבות בשבת, ועוד. מה לגבי דרכי פולחן אחרות, שאינן חלק מן הריטואל היהודי? מסתבר שאת זאת הרמב"ם לא היה מקבל. היהדות לשיטתו היא "דת האמת" (הלכות מלכים ד, י), ואילו הדתות האחרות יסודן בשקר. ממילא אין כל לגיטימציה לקיומן. לכל היותר, הנכרי יכול לקיים חלק ממצוות היהדות אבל לא מצוות אחרות.
אם כך, יוצא שהיהדות איננה באמת דת אוניברסלית, כפי שניסינו להציע ברשימה הקודמת. בדומה לנצרות ולאסלאם גם היהדות מחשיבה רק את עצמה כדרך האמתית. היא דורשת שהנכרים יאחזו בדרך שרק היא מתווה להם, ובאם ידה תקיפה עליהם היא גם תכפה זאת עליהם. אין באמת הכרה בדרך שלהם להתקרב לא-לוהים.
כיום, בעידן המודרני, אני מתקשה לאחוז בגישה שכזו. כמובן אינני מאמין באמונותיהם של בעלי דתות אחרות, אבל אני מסוגל לכבד את הזהות הדתית שלהם, שלה היסטוריה ושורשים, וכשם שאני מצפה את יכבדו את אמונתי כך הייתי רוצה לכבד את אמונתם. אך האם ניתן למצוא לכך הצדקה במקורות היהדות? על כך נדון ברשימה הבאה.
(כי תישא תשעט)