כולנו חוטאים בחטא העגל לפחות פעם אחת בחיים, כל מי שנמצא במערכת יחסים של אהבה או עבודה, ידידות או הורות, מידי פעם נכשל בחוסר סבלנות.
אבל יותר מסבלנות – זאת שאלה של אמון.
אנחנו רגילים לפזר לחלל האוויר את המשפט "סמוך עלי" ולא מבינים כמה זה קשה.
אני מניחה שאם לבני ישראל היה וואטסאפ או טלגרם, משה היה מסמס להם: "חבר'ה אני קצת מתעכב, תכף מגיע, דונט וורי…".
אבל מה לעשות שלפני שנים רבות, לא היתה דרך התקשרות כה מהירה כמו היום, והנושא של אמון, והניסיון לסמוך על השני, היה מורכב יותר.
אבל למה ללכת רחוק? זה קורה אפילו אצל תינוקות שנולדים, שאמורים לסמוך על הוריהם. כאשר ההורים הולכים לעבודה או אפילו לסלון, אין להם תחושת זמן, והם חוששים שמא שכחו אותם, שמא הם ננטשו, ובוכים כדי שההורה ישוב.
הפחד הזה להינטש, הוא קשה מנשוא, זה ניפוץ תקוות ואהבות. זה לא פשוט לחכות למישהו.
בעבר כשהחיילים יצאו למלחמה, נשותיהם נופפו להם עם מטפחות לבנות ברציפים של תחנות הרכבת, ונותר להן רק לסמוך עליהם שיחזרו, לקוות, לחכות, להאמין שהם יעשו כל שביכולתם כדי לשמור על עצמם ולשוב הביתה.
גם משה עלה להר, ובני ישראל נופפו באהבה למנהיג האהוב שהלך להביא עבורם טוב.
הם היו צריכים לתת בו אמון, לסמוך עליו שיעשה כל שביכולתו לשוב.
וגם כאשר התעכב, לא למהר לסתום את החלל המנטאלי שנותר.
איך אפשר לבנות מערכת יחסים יציבה כשאין אמון? כשלא סומכים עליך?
לפעמים זה הפחד מלתפקד לבד, כי כשאבא ואמא לא בבית יש בלאגן, כשהבוס לא נמצא העבודה לא מתקדמת, וקיימת חרדה שמא הכל ילך לאיבוד. לכאוס.
אני לא באה לשפוט את בני ישראל המרקדים לפני עגל הזהב. אני יכולה להבין אותם.
אך האתגר בחיים האלו הוא כן לסמוך על מי שאתנו במערכת היחסים.
וגם אם לוקח זמן, והוא לא חוזר, או לא מתקשר, או לא ממהר, צריך לדעת שאם יש אהבה וכוונה טובה,
מתגברים על כל פחד או עכבה.
(כי תצא תשעט)
סמוך עלי
השארת תגובה