שני אוהלי מועד?

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
כן, היו שני אוהלי מועד. השני, עליו מדובר בפסוק זה, הוא אוהלו הפרטי של משה רבנו. הקמתו היא ריאקציה עצמית הקשורה בטבורה לחטא העגל. גדול המנהיגים והנביאים לכאורה מבדיל עצמו מן החוטאים ומשלים בכך גם את המעשה השני ש'עשה מדעתו' בשבירת הלוחות האלוקיים. משה בונה 'בית אולפנה', 'אוהל מועד שני', ללימוד תורה, וכל המבקש ללמוד יוצא אל האוהל הנטוי מחוץ למחנה. שורה ארוכה של 'מבקשי' הא-ל משתרכת לה כל יום ממחנה ישראל אל האוהל החדש. גם הנותרים מאחור מביטים בפליאה והערצה אחר המנהיג הישיש העושה דרכו מידי יום מאוהל לאוהל. הם מביטים באוהל הנטוי מחוץ למחנה. אבל, וזה השינוי, והעיקר, הם יודעים כי השכינה נמצאת בקרב המחנה באוהל מועד א'. שם נמצא הקודש.
בבקשו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ", אין הוא מבקש לחוות חוויה מיסטית, אלא לסיים את תהליך ההבראה הנפשית של חטא העגל. הוא מבקש למצוא מזור לחטאו של עם ישראל, לבל יכשל שוב חלילה. בהוצאת אוהלו אל מחוץ למחנה הוא מותיר את הפוקוס הרוחני באוהל מועד א', זה המצוי בלב מחנה ישראל. משל היה אומר- 'העם צריך לחוות ביום יום את מציאות השכינה בתוכם באמצעות המצוות שבמשכן ובמה שהוא מסמל. אני משה, איני גורם, ראו מה קרה בהיעדרי 40 יום. מעתה, אני נוטה את אוהלי מחוץ למחנה ואתמקד בו בהוראת דברי ד' למי שחפץ בכך'.
בדרך זו יוכל עם ישראל 'לפגוש' את הא-ל על בסיס יום יומי ולא רק ברגעי השיא שבהם הם ראו נפלאות ונוראות. משה, גדול הנביאים, היה הגורם שבגינו (לא באשמתו, חלילה) חטאו ישראל, ומעתה הוא מחנך את עם ישראל להאמין בקב"ה באופן שהוא, משה, נמצא מחוץ למחנה.
המנהיג צריך להיות מספיק קרוב אצל עמו כדי שעמו ידע ויבין כי הוא אינו העיקר, הנצח נמצא במשכן, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". בנוסחת משה רבנו, העם אינו צריך לחוות את גדולת הא-ל אלא את קרבתו המתמדת.
(כי תישא תשעט)