'יקוב הדין' או חמלה על החלש

בחלק האחרון של פרשתנו כתובות הלכות הנוגעות לדיינים. התורה מדריכה את הדיין לנהוג ביושר ולא לאפשר לרגשותיו לתפוס מקום בהכרעת הדין.
'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ … לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ' מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים'
ומסביר הרמב"ם בהלכות סנהדרין (כ,ד) שלא יאמר הדיין שמא בגלל, שהנתבע עני ואין לו כדי פרנסתו ומנגד התובע הוא עשיר וממילא מצווה הוא על מצות צדקה אוותר לעני ואזכה אותו בדין. וכן אסור לדיין לכבד את האדם המכובד יותר ולאפשר לו להשמיע את טיעוניו ראשון או לדרוש בשלומו שמא ייפגע ביטחון העצמי של החלש. ואם מדובר בעשיר (טייקון) או נשיא חשוב עלול הדיין לכבדו שלא יתבייש על כך אומרת התורה 'לא תהדר פני גדול'.
אולם לא ניתן להתעלם מבעיית סידורם של הפסוקים בפרשת הדיינים. שלושה הפסוקים הראשונים דנים בסדר הדין (פסוקים א – ג) : 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. לאחר הפסוקים הללו בטבורה של הפרשה נקטע הרצף ודנה התורה בהלכות אבדה פריקה וטעינה (פסוקים ד- ה) : 'כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ'. ולאחר מכן שוב חוזרת התורה לנושא המרכזי וממשיכה להדריך את הדיינים כיצד להגיע להכרעת הדין (פסוקים ו – ח)ֹ: 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבו מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים'.
מה ראתה התורה לקטוע את רצף הדיון אודות הדיינים ולדון במצות השבת אבדה ופריקה וטעינה? וכי לא היה ניתן להשלים את פרשת הדיינים ולדון בנפרד בהלכות אבדה?! הרש"ר הירש הבחין בכך וכדרכו מפרש את הדברים בנימה מוסרית:
בפסוקים ד-ה דיבר הכתוב, כביכול בסוגריים, במצוות גמילת חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית דין עצמו – יקוב הדין את ההר… נאמר 'אביֹנך' – שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך; ובתור 'אביון' הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה עוד יותר לעזרתה של נציגות הציבור (בית הדין). אף-על-פי-כן, כשהוא עומד לפניך 'בריבו' – בבית הדין, אסור לך להטות משפט לטובתו כמלוא נימה.
לדבריו יש להבחין בין התנהלות הדיין בתוך בית הדין לבין התנהלותו מחוץ לכתליו. בתוך בית הדין ייקוב הדין את ההר אין להבחין בין עני לעשיר בין נשיא לבין אדם פשוט. יש לסלק רגשות ושיקולים צדדיים כאשר מכריעים בדין. אולם מחוץ לבית הדין הדיין צריך לתור אחר החמלה והרחמים כמו כל אדם מן השורה. התורה בחרה להדגים זאת באמצעות מצות השבת אבדה ופריקה וטעינה שבהן נדרש האדם לנהוג לפנים משורת הדין. מצוות אלו דורשות מהאדם מאמץ ואוסרות עליו להתעלם מאדם המצוי במצוקה או צרה. התורה אוסרת עלינו להתעלם מאבדה המוטלת ברחוב ומבקשת מאיתנו לחפש ולאתר את מאבדי האבדה. אל לו לדיין לוותר על מידת לפנים משורת הדין מחוץ לכותלי בית הדין אל לו להיות מחוספס ולאבד את רגש החמלה. אולם בתוך בית הדין הכול שווים בפני החוק ואין להבחין בין גדול לקטן. השופט חיים כהן משתף אותנו בתחושותיו ומגמותיו באחד מפסקי הדין שנתן:
סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין: הא דכתיב, 'לא תטה משפט אביונך' לא תטה עליו את הדין לפסוק על רשע כשר ועל כשר רשע וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס בנקיות ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו אבל מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא. ואם מצפה בא כוח המשיבים למקרא מפורש שיזהירני גם על זאת, הרי הוא לפניו: 'עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו' (תהלים פב, ב-ד).
בעבר לא היו עורכי דין. השופטים עצמם נשאו ונתנו בין שני הצדדים. אולם בימינו ישנן שתי מערכות נפרדות השופטים והעורכי דין. לכן השופט בימינו צריך לקחת בחשבון את חוסר האונים של העני שאין ביכולתו להציג הגנה ראויה. מנגד, הגופים הגדולים והעשירים מצוידים בעורכי דין ממולחים יש להם כסף רב לשכור את שרותיהם של טובי המשפטנים. כיום השופטים צריכים להיזהר יותר אף מכלי התקשורת שחורצים את דינו של האדם בטרם עת. זו נקודה שיש לדון בה באופן נפרד.
לדעתי זו כוונתו של השופט חיים כהן מחד לא לוותר על הצדק והאמת ולהעדיף את הצד החלש ומצד שני, לתור ולחפש צדדים היכולים ללמד זכות על אותו אחד שאינו מיוצג כראוי בבית המשפט. או, מצד אחד לחמול על החלש ולעזור לו במצוקותיו ומצד שני לשמור על דין צדק שאינו פוגם במידת הדין כמלוא הנימה. זו מורכבות המשתקפת בפסוקים ומוצגת בגמרא בחולין קלד ע"א:
'עני ורש הצדיקו? מאי הצדיקו, אילימא בדינים [אם נאמר בדיינים שיראו בו זכות] – והא כתיב ודל לא תהדר בריבו, אלא – צדק משלך ותן לו!'
מחד, עשיית צדק – 'ודל לא תהדר בריבו' ומצד שני – חסד וחמלה – 'צדק משלך ותן לו'. בשנים האחרונות המערכת המשפטית עמוסה בתיקים פליליים ולצערנו חלקם עוסקים בבכירי האומה והשופטים נאלצים להתמודד עם ההנחיה ולא תהדר פני גדול. כמו כן, השופטים נאלצים להתמודד עם משפטי תביעה של בנקים גדולים מול חלשים חסרי בית. זו משימה שהיא מורכבת אבל היא תנאי מרכזי לשפוט צודק.
(משפטים תשעא)