הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לאחר סיום בנית המשכן מכין משה רבנו ביוזמתו 'דו"ח ביצוע' ומציג אותו בפני העם. הדו"ח כלל את סך ה'הכנסות' מהתרומות שנאספו מהעם וה'הוצאות' על בניית המשכן. המפרשים הסבירו את היוזמה ברצונו ליצור שקיפות בהתנהלות הכספית ולמנוע חשד בשחיתות ובמעילה בכספי התרומות. על כן הדו"ח הוצג בפני כל העם – שש מאות אלף איש.
משה רבנו ראה צורך להגיש דו"ח אעפ"י שלא היה בסיס של חשדנות כלפיו: "ואע"פ שמשה רבנו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן וכו'" (לק"ט שם).
מכאן למדו חכמים שהנהגה ציבורית צריכה להתנהל בנאמנות ובשקיפות בכדי לחזק את האמון בינה לבין העם ולמנוע לזות שפתיים: "מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מניין? "והיתם נקיים מד' ומישראל" וכו'. ובכתובים מניין? "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". וממי אתה למד? ממשה. אע"פ שכתוב בו: 'בכל ביתי נאמן הוא' ביקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן 'אלה פקודי המשכן'. על אחת כמה וכמה פרנסי הציבור שהן צריכין לצאת ידי הציבור" (תו"ש כאן אות יד).
מה הגבול לחשש ולצורך למנוע לזות שפתיים? מיהם האנשים השפלים שהיו עלולים להעלות חשד על משה רבנו הרועה הנאמן? והאם הצורך לצאת ידי חשדם אינה בבחינת ריצוי יתר שעלול להפוך את המנהיגות ל'מתנצלת' שכן מנהיגות צריכה לשלוט ולהפעיל סמכות, במיוחד כאשר היא נדרשת להוביל בנחישות מהלכים ציבוריים לא פופולריים?! ומאידך גיסא, מנהיגות היוצאת מגדרה כדי למצוא חן בעיני הציבור עלולה לפעול בצורה פופוליסטית שאמנם תזכה אותה באהדת הציבור בטווח הקצר אולם בטווח הארוך יווכח הציבור שהחלטות מסוג זה אינן אמיתיות ואינן פועלות לטובתו. ככלל, הנהגה פופוליסטית היא הנהגה סחיטה, ומזמינה קבוצות לחץ אינטרסנטיות על חשבון שאר הציבור.
בעידן ה'פוליטיקלי קורקט' ישנה חזית נוספת שבה המנהיגות צריכה להתנהל באומץ בהבעת עמדות ובקבלת החלטות נכונות שאינן 'פוליטיקלי קורקט'. יש מנהיגות ציבורית ואף רוחנית המבקשת לרצות את כהני הפוליטיקלי קורקט, ליישר איתם קו. הציבור יודע לזהות מנהיגות פופוליסטית וזו תאבד בעיניו את מעמדה, כוחה וסמכותה.
משה רבנו לימדנו שיש הבדל בין ההיגיינה הציבורית בתחום מניעת השחיתות והשקיפות בהתנהלות הכספית לבין הנטייה לרצות את הציבור בתחומים אחרים. כדברי אביי: תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה אומר שהוא מעולה ומוצלח, אלא משום שהוא לא מוכיח אותם ולא מאתגר אותם מבחינה רוחנית (עפ"י כתובות קה ב). ישנה אמרה המיוחסת לבן גוריון: "אני לא שואל את עצמי 'מה העם רוצה?', אלא 'מה העם צריך?'". מנהיגות מסוג זה מוצאת את עצמה לעיתים מתנהלת באומץ כנגד הזרם.
מה הגבול שבין האמירה של אביי לבין המדד שנתנו חכמים: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג י)? וכן: "'ואהבת את ד' אלקיך' וכו'. שיהא שם שמים מתאהב על ידך'" (יומא פו א)? הגבול הוא האמת הצרופה! המנהיגות אמנם צריכה לחתור לשביעות רצון הציבור, אולם לא במחיר הוויתור על האמת הצרופה. גם באמירת האמת יש לשקול האם הדברים יישמעו, שכן "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב). אבל אז עדיף לשתוק ולא לומר דבר שאינו נכון רק כי הוא פופולרי.
(פקודי תשעט)
