מכות מצרים

מכות מצרים
הרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון

שוב זה קורה. שוב נקהל עלינו העם. מאשימים אותנו בהאשמות חמורות. ששיקרנו לכל אורך הדרך, שאנו רוצים רק את רעתם, שלא אכפת לנו אם הם ימותו כאן במדבר. ואני עומד נדהם, לא מאמין למשמע אוזניי. אותנו הם מאשימים? אנחנו, שמסרנו נפשנו בשבילם, שעשינו הכל למענם? הייתכן?!…
ובכל פעם שזה קורה חולפות במוחי תמונות קשות מהימים ההם, במצרים. תמונות שנחרטו עמוק בליבי, שלא אשכחן לעולם…
בתמונה הראשונה אני רואה את היום הראשון שהעזתי להיכנס אל התחום האסור. לא שנמנעה ממני הגישה לשם, כמובן; באותם הימים לא היה איש יכול לעצור אותי. פשוט חששתי ביותר ממה שאראה שם. באותו היום העזתי, ונכנסתי. והתמונה שנגלתה לפניי היתה קשה מכל דמיון.
ראיתי אותם: עשרות, מאות, אולי אלפים. נעים כל הזמן, ממקום למקום, כמו עדת נמלים. רצים מנקודה אחת לאחרת, מעמיסים את הלבֵנים על גבם, וממהרים לשוב אל המקום הראשון. בְּגֵווים שפופים, ברגליים כושלות. בשקט מוחלט. הקולות היחידים שחתכו את האוויר היו קולות ההצלפה של השוטים, בידיהם של הנוגשׂים.
קפאתי על מקומי. שעה ארוכה בהיתי במתרחש מולי, בתדהמה מוחלטת. אחר כך התקרבתי אל קבוצה אחת של פועלים. היבטתי בפניהם המושפלות, בעיניהם הכבויות. פניתי אליהם, ניסיתי להסב את תשומת ליבם, אולם הם התעלמו ממני לחלוטין. אחד אחד הם עברו על פניי, ממשיכים בדרכם. קראתי להם, לחשתי אליהם. היה אחד שהסב את ראשו והחזיר לי מבט אילם. ראיתי את הייאוש בעיניו, כביכול אמר לי: לֵךְ לדרכך, לְךָ אין מה לעשות כאן…
אני זוכר איך רגשי החמלה שמילאו אותי פינו אט אט את מקומם למן כעס עצור. חרקתי את שיניי. התחלתי לסנן לעברם: הרי זה לא יתכן! איך אתם מרשים זאת?! אך הם אפילו לא סובבו את ראשם.
התחלתי לעבור מאחד לאחד, ממש רצתי מאדם לאדם, צעקתי לעבר כל מי שנקרה בדרכי: איך אתם נותנים למצב הזה להמשיך? מדוע אינכם עושים משהו? הזעם גבר בי מרגע לרגע. תתקוממו! תמרדו! תעצרו את זה!! אבל הם – בשלהם, בשתיקה מיוסרת…
לפתע ראיתי בקצה המרוחק מראה שתפס את מבטי. היה זה מאורע שכיח, שכמותו ראיתי רבות בשעה האחרונה. אבל עכשיו כבר לא יכולתי לעצור את עצמי. פקח מצרי היכה יהודי. בכל כוחו, ללא רחם, בַּאלה המונפת שוב ושוב. אצבעותיי התאגרפו מאליהן. רצתי לעברו. תפסתי את ידיו, והתחלתי להכות בו בכל כוחי. את כל הכעס שהיה בי – עליו, על אַחי היהודים, על השעבוד הנורא – הוצאתי עליו.
כשבאתי למחרת, כבר עשתה לה השמועה כנפיים. מכל מקום שמעתי לחישות: הנה זה שעשה זאת, שהגן על היהודי… הסתכלתי בפניהם של הלוחשים. ראיתי שבעיניהם שהיו כבויות אתמול ניצת עתה איזה זיק של אור. שמחה גדולה מילאה את ליבי.
אבל עולה בי גם תמונה שניה, אף היא מאותו היום. היה זה בפינת האתר, במקום מוסתר מעיניהם של הפקחים. יהודי היכה יהודי.
באופן טבעי ניגשתי אליהם, ביקשתי מהמַכֶּה שיפסיק… ואת הדברים שאמר לי לא אשכח לעולם: "רגע אחד!" – הוא קרא אליי – "ומי אתה? ולמה שאשמע לך?!" עוד לא הספקתי להגיב, וכבר הוא המשיך: "מי אתה שתפריד בינינו? למה אתה חושב שאני צריך לשמוע לך? הופעת פתאום, משום מקום, וכבר מינית את עצמך לשופט שלנו! אתה יודע הכל. אתה יודע מה טוב בשבילנו, כבר מחליט עבורנו. אנחנו איננו יודעים כיצד לפעול; אבל אתה – אתה תביא את הגאולה! הנה, אתמול הרגת פקח. בוודאי חושב אתה שהושעת אותנו, שאנו חייבים להכיר לך טובה, שעלינו להעריץ אותך. והיום – היום כבר תשפוט גם אותנו". הוא עצר לרגע, ואז המשיך: "אז הרגת את המצרי! ומה אתה חושב? שזה ישנה משהו? שום דבר לא ישתנה! רק ייעשה גרוע יותר! אינני רוצה לדמיין אפילו כיצד הם יגיבו על זה, ומה עוד צפוי לנו בגלל המעשה שלך. לך מכאן, הסתלק מעלינו! אל תתערב בענייננו! טוב לנו לסבול את העול של עכשיו. איננו צריכים אנשים כמותך, באים לעזור כביכול, אבל רק מקלקלים במעשיהם!"
הבטתי בו בחלחלה. דבריו הרפו את ידיי. במחשבה לאחור, כבר אז הייתי צריך ללמוד את הלקח: לעמוד מול המלך המצרי אוכל גם אוכל; אבל מסע ייסורים ארוך עוד מחכה לי כשאצטרך לעמוד מול אַחי היהודים.
שמות תשס"ו