פעמון, רימון ואנחנו

/ נעמי (יפה) עיני
"וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר. וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי, זָהָב טָהוֹר; וַיִּתְּנוּ אֶת-הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים. פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב, לְשָׁרֵת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות ל"ט, כ"ד- כ"ו).
אומר הרב ישראל מאיר לאו: "נחלקו שניים מגדולי המפרשים, רש"י ורמב"ן. אמר רש"י: על יד כל פעמון היה תלוי רימון תכלת, כך שבין כל שני רימונים, היה פעמון. טען כנגדו הרמב"ן: בתוך כל רימון היה תלוי פעמון זהב, וכנראה שהרמב"ן צודק לפי סגנון הפסוק… תשאלו: מה ההבדל? מה זה משנה? למי אכפת מה הפעמון ומה הרימון ואיך היה עיצובו של המעיל? ובכן, אם תרצו – פה בדיוק טמון הפער הבינדורי…
…הרימון שונה מאוד מן הפעמון: הרימון מלא וגדוש, שקט ומסיבי. הוא מייצג את הדור הזקן, המלא בידע ובניסיון חיים. בלי רעש – אבל עם הרבה משקל. הפעמון… מזכיר את הדור הצעיר – הרועש, המפגין, הקולני. מאוד רגיש, אבל יש לו מה ללמוד.
אומר הרמב"ן שצריך לשים את הפעמונים בתוך הרימונים. לשלב את הדור הצעיר בתוך הדור המבוגר, כדי לומר לו "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". במעילו ייצג הכהן הגדול… – את רעיון שילוב הדורות. שלא יהיה נתק, שתהיה שפה משותפת. כשיושבים בשולחן השבת – אבא, אמא, הילדים ולפעמים גם הנכדים – נוצר קשר. הפעמונים נמצאים בתוך הרימונים. הדור הצעיר יונק מעברו ומתרבותו של הדור המבוגר." (מתוך אתר "אורות", מרץ 2016)
"תרגום" הפעמון והרימון להתנהלות שלנו בזירה המשפחתית, סייעה לי בחשיפת דמיון מופלא בין תכני הפסוקים המתארים את שלב "העמדת" המשכן (פס' י"ז –ל"ג), למתרחש בבַתינו בשלב ההכנות לשבת: כמו הקמת המשכן, שהתרחשה במועד נקוב והיוותה "אירוע שיא", כך לשבת זמן נתון ומעמד מיוחד. וכמו ההכנות שליוו את הכניסה למשכן, גם לקראת השבת ישנה התייחסות לחלל הבית, ניקוי ומיקום הריהוט, עריכתו של שולחן האוכל, הכנת הלחם ועוד. גם רחצה ולבישת בגדים נקיים הנם חלק מהתהליך וכמובן העמדת הפמוטים והדלקת הנרות.
"וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת-הַמְּלָאכָֽה" – כאן "מהדהד" לנו הכתוּב את סיום ששת ימי הבריאה. ההכנות הסתיימו. עכשיו נקבל פני שכינה.
(פקודי תשעט)