הרב שי פירוןהדיאלוג שבין ה' למשה הוא שיעור מרכזי במנהיגות. פגשתי את אלה שרוצים להיות, שבטוחים שרק הם מסוגלים, ואילו משה– גדול המנהיגים– מסרב. פעמיים חוזר משה על סירובו להנהיג את העם, בפרק ג': "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ובפרק ד': "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". בפעם הראשונה משה מפקפק בהיותו ראוי, בפעם השנייה הוא מפקפק ביכולתו לשכנע את העם.
רבי צדוק הכהן מלובלין מבקש לעמוד על הסיבות לפסימיות של משה. הוא ידע שמושגי הגאולה אינם זרים לבני ישראל. בכל יום ויום, עמדו יהודי מצרים והתפללו לגאולה. הם דיברו אודותיה, חלמו אותה. אני מניח שבעת עבודת הפרך, אמרו איש לרעהו: עוד נדע ימים טובים מאלה. גאולה היא חלק מאבני הבניין של המאמין. אלא: "אך היה סבור שיאמרו שהם אינם ראויים לגאולה, ועל דרך מה שנאמר (שיר השירים רבה ב ח) שאמרו משה רבינו האיך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים, האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו" (פרי צדיק, שמות). התפיסה היתה פשטנית: גאולה– כן. אבל לא אנחנו. לא בשלה השעה. הם סברו שגאולה היא שכר לדורות ראויים, והם? איפה הם ואיפה והגאולה.
מאז, בהזדמנויות רבות, סבר העם ששעת הגאולה– עוד לא באה. שיבוא יום ונזכה לה, אבל לא עכשיו, לא אנחנו.
במידה רבה, החרדיות, במהותה הפנימית, היא סרבנית גאולה. דחיית הקץ והחמצת השעה הן ממאפייניה הבולטים. החילוניות הליבראלית, גם היא לא רואה בקירוב הגאולה כקטליזטור לתיקונים של החיים ההוויים. הציונות היתה תנועה שבקשה לתרגם את הגאולה מכמיהה אבסטרקטית לתכנית עבודה. זוהי המחלוקת העמוקה שלנו עם החילוניות הליבראלית. אנו רוצים לתקן את היש ולא להיטמע בתוכו.
מעניינת העובדה שהתורה וחז"ל מבקשים לבנות את אישיותו של המנהיג לא רק על פי תפיסות העולם האידאולוגיות שלו, אלא גם, ואולי בעיקר– על פי יחסו לשאולות מוסריות ולביטויי החמלה הפשוטים שבהתנהגותו. משה נבחן בחוסר יכולתו שלא להגיב על הכאה לא צודקת. פעמיים הוא מגיב: פעם כשרואה איש מצרי מכה איש עברי, ופעם, כשרואה איש עברי מכה איש עברי. התנהגותו החוזרת של משה היא ביטוי להתנהגות שיטתית. גם כשמדובר ב"אנשים שלנו" הוא מוחה. הוא לא משנה את התנהגותו רק בגלל שמדובר בקרובים לו. היה אפשר ללמד זכות, לומר שהמתח, השעבוד, עבודת הפרך, ההתעמרות, הובילה את האנשים למעשה אלימות. גם ברגעים קשים משה לא מוותר על הקומה המוסרית שלו.
חז"ל העמיקו את דמותו של משה ברובד נוסף: "כּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה! הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ".
החמלה, לכל, היא התנאי השני לדמותו של מנהיג. אנו מכירים לוחמי צדק ופעילים בארגוני חסד וצדקה. בדרך כלל אלו שני טיפוסים שונים. האחד– קפוץ פנים, חשוק שפתיים המבקש להביא צדק לעולם. האחר– חייכן שופע טוב, נעים לכל ואוהב הכל. משה רבנו הוא שניהם. זוהי התשתית לדמותו של מנהיג בישראל: רודף צדק וחסד. אלה התנאים הבסיסיים לבחירת מנהיג. לקולו של מנהיג כזה מוכן העם לשמוע.
(שמות תשעח)
