הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
בית המשפט העליון שוכן באזור של קריית הממשלה בירושלים. איש לא העלה על דעתו להקים אותו ליד הכותל המערבי והר הבית, שהרי אין, לכאורה, כל קשר בין בית משפט לבית מקדש, בין הערכאה השיפוטית העליונה לבין המרכז הדתי העליון, ומדוע לקרב מין לשאינו מינו?!
התורה חושבת, כנראה, אחרת. פרשתנו, העוסקת במשפטים, נסמכה לפרשייה של הקמת מזבח כדי "לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח" (מכילתא). ואכן הסנהדרין הגדולה ישבה בלשכת הגזית עד שנאלצה לגלות ממקומה ארבעים שנה לפני החורבן. מיקום הסנהדרין בתוך בית המקדש ביטא, לדברי הרש"ר הירש, את העיקרון שיחס האדם אל ה' אמור להיות בסיס איתן לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות, המוסר והצניעות. ההמונים שפקדו את המקדש, כמו גם הנאשמים שבאו למשפט ומנהיגי העם שהגיעו להימלך בסנהדרין (או להישפט), הפנימו שצדק ומשפט אינם רק התנהגות אנושית נאותה, אלא הם צו א-לוהי שצריך לחלחל לכל מרחבי חייהם האישיים והחברתיים.
להצמדת הסנהדרין למזבח יש גם רובד נוסף. הצמדה זו הדגישה באופן ספציפי את החובה להתרחק מכל אלימות. פסוקי הקמת המזבח, אליהם הוצמדה פרשת "ואלה המשפטים", מצווים: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". מכאן אמרו חכמים: "שהמזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר ימיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך" (מכילתא יתרו, יא). התורה קובעת בזה צו א-לוהי חד כתער על הניגוד הגמור בין דת ואלימות, ועל כך שזהו אידיאל דתי גדול להאריך חיים ולא לקצרם.
חכמי הסנהדרין ישבו בלשכה הבנויה מאבני גזית, שהזכירו להם בוודאי את הציווי "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית", וקראו להם לא להקל בדינם של מי שהניפו כלי משחית על נשותיהם או על חבריהם. מיקומם בקרבת המזבח הזכיר להם מן הסתם את הפסוק בפרשתנו: "וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת". פסוק זה קובע שהריגת נפש היא פשע, שאף המזבח המאריך חיים, לא יכול להציל ממיצוי העונש עם הרוצח.
בפרשת משפטים יש שורה של דינים שמחדדים את חומרת הפשע שבאלימות, וקובעים דין מוות לרוצחים. לא רק "מַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", ולא רק המכה את חברו "מ֥וֹת יוּמָֽת", אף המכה למוות את עבדו או את אמתו הכנענים "נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם", ויומת במיתת סייף. אמנם חז"ל לימדו שגזרי דין מוות היו נפסקים לעתים נדירות (מכות ז, א), אולם עצם הקביעה שעל המתת אדם יש בחוק עונש מוות, היוותה גורם הרתעה, והייתה בה אמירה בוהקת וזועקת על חובת ההתרחקות מאלימות פיזית.
פרשתנו מחמירה גם בהכאה שאינה קטלנית וקובעת כי אדם שהיכה את שן של עבדו או אמתו הכנענים חייב לשלחם לחופשי כעונש על החבלה שגרם להם. משפטי הפרשה באים לקבוע ולתבוע, מיד לאחר מתן תורה, את חובתה של החברה היהודית להרחיק את האגרוף והאקדח, האלימות והאכזריות.
הצמידות של היכל המשפט להיכל המקדש נועדה ללמד שלושה מסרים, שלצערנו הם רלבנטיים ביותר לימינו: ללמד מנהיגים בישראל על הזיקה בין הצו הא-לוהי להתנהלות בצדק, להורות לחברה הישראלית ולקברניטיה לעשות את המיטב והמירב לביעור פשעי אלימות במשפחה ובחברה, ולהקרין במלוא הכוביד (19) על חובתם של אנשים דתיים לא לזלזל בשמירת החיים, כי אם אדרבה להקפיד ולהקריב למען שימור חיי אדם.
(משפטים תשפ"א)
