שם האחת שפרה ושם השנית פועה בע

בעיצומו של "פסטיבל הדרת הנשים" הפוקד אותנו בעת האחרונה, העלמת דמויותיהן משלטי החוצות בירושלים ודחיקתן לשולי האוטובוס, מעניין לתת את הדעת למקומן הבולט והמודגש של הנשים במעשה יציאת מצרים.
אכן, אין לכחד: בהרבה מפרקי התנ"ך הנשים הן "נוכחות נפקדות". כמו אנשי הצפרדע אנשי הדממה, "איש לא שמע, איש לא ראה" אותן. הניסיון ל"מחוק" את שמן בולט באותם פרקים שבהם ברור לכל כי האישה – לא האיש – היא המנווטת את המהלכים מאחורי הקלעים. ברגש, בתבונה, בפיקחות וערמומיות. כך במעשה העברת הברכות מיעקב לעשיו (רבקה), כך במעשה כרם נבות היזרעאלי (איזבל ואחאב), וכך במעשה הולדת שמשון, שבו נהג לדבר הרב מרדכי ברויאר ז"ל על "בעלה של אשת מנוח"…
ספר שמות נקרא בפי חז"ל "ספר הגאולה" (ומכאן מקור שמו הלועזי, "אקסודוס"). הוא פותח בפרטים קטנים. נדושים. "ואלה שמות בני ישראל". והנה, הן ברשימת השמות של היורדים למצרים (בראשית מו), ובוודאי ברשימה הקצרה שבראש ספר שמות, כמעט שלא בא זכרה של אישה (דינה ושרח בת אשר, כבר אמרנו?).
לצד זה, בפרקיו הראשונים של הספר, נגלה לעינינו "רנסנס" של העצמה נשית, ששיאו בהכרזת חז"ל שלפיה "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים".
על כן, לא ייפלא שדווקא בפרשה זו, מדגיש הכתוב את שמותיהן של שתי נשים, מיילדות שלכאורה לא נמנו עם האליטה, שכבת העילית:"אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". ותנו דעתכם: לא נשים אנונימיות, בנות בלי-שֵם כבת פרעה, אלא נשים נקובות שֵם מפורש, דעתניות, חכמות – תרתי משמע, מורדות, שכל אחת מהן קובעת ברכה לעצמה, כאישיות עצמאית ("שם האחת… ושם השנית", ולא סתם "ויאמר למילדות שפרה ופועה").
לצד שפרה ופועה, תופסות גם נשים אחרות מקום מרכזי בתהליך הגאולה: יוכבד, וציפרה, בת פרעה ומרים.
מרים, האחות הגדולה, רואה הכל, וצופה למרחוק. מוזר ככל שיהיה, שמה המפורש נזכר בכל התנ"ך 14 פעמים בלבד, הרבה פחות מאזכור שמם של אהרן ומשה אחיה, שנזכרים בתנ"ך מאות פעמים. היא נסתרת, מתייצבת "מרחוק", נחבאת מעין כל אך עיניה צופיות בכל.
לנוכח זאת, אין זה מפליא שבהופעתה הראשונה של מרים בתורה, כך לפחות לפי מסורת אחת בחז"ל (השונה ממסורת מקבילה שמזהה את המיילדות עם נשים מצריות, "חסידות אומות העולם"), מרים אינה נזכרת בשמה המפורש. היא ניצבת לפנינו בדמותה המסתורית של "פועה", מיילדת שעומדת בעוז נגד גזרת השמד והכיליון של פרעה, גם במחיר סכנת נפש.
בדומה לשאר נשות המקרא, למרים אין מעמד עצמאי. כמעט תמיד היא מופיעה לפנינו כ"אחות של" משה ואהרן, או כ"בת של" עמרם ויוכבד. כאשר היא ניצבת על המשמר, בשפת היאור, אפילו שמה לא נזכר, אלא רק תפקידה כ"אחות של": "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
רק בספר במדבר (כו, נט), אנו לומדים לראשונה מפורשות שהיא-היא "האחות הגדולה". אך גם שם, גם במקומות אחרים (ראו במדבר יב, ד; מיכה ו, ד; דברי הימים א, ה, כט), היא ניצבת רק בשוליים, בסוף הרשימה, טפלה לכאורה לשני אחיה: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי… ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם".
כינוי זה, שמבטא את טפלותה לאחרים, דבק בה גם כאשר היא יוצאת מ"אלמוניותה", עוטה על ראשה כתר נביאות, ונוקטת יוזמה, לא רק כצופה פאסיבית, אלא כמנהיגה משוררת ומעוררת השראה, הגוררת אחריה את הנשים כולן: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (טו, כ), היא נותרת "אחות אהרן".
חכמים כבר עמדו על כך שבעוד ששירת משה מסמלת את שירת איש האמונה הבודד, "אז ישיר משה ובני ישראל… אשירה לה' כי גאה גאה", מקיימת מרים הנביאה דו שיח מתמיד ומשתף עם הסובב אותה. כך, בדו השיח שלה עם בת פרעה בפרשתנו, וכך בשירת הים, שבמהלכה היא מקיימת דו שיח עם הנשים: "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה".
נועז ביותר הוא פירושו של ר' צדוק הכהן מלובלין, שממנו ובו עולה ומשתקפת דמותה האסרטיבית של מרים: "ותען להם" – לא לנשים אמרה כך, דאם כן, 'להן' מיבעי ליה, אלא למשה ולבני ישראל". לפי פירושו, מרים מופיעה כאן לא רק כמנהיגת נשים, אלא כמנהיגת העם כולו, המצווה עליהן: "שירו לה'!", אל תתעלמו מן הנס הגדול.
חכמים (סוטה יב, ע"א; שמות רבה א) הוסיפו דברים רבים בשבח עמידתה האיתנה של מרים, ואופייה, שעמד לה לא רק כנגד גזרות פרעה, אלא גם כנגד אביה, גדול הדור: "פועה – שהופיעה פנים כנגד אביה עמרם, שהיה ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו', אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגירש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגירשו נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות? פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן. הרי פועה – שהופיעה פנים כנגד אביה".
"בוצין, בוצין – מקטפיה ידע" (ברכות מח, ע"א). בתורתם של חכמים, כאותו בוצין-דלעת, ניכרה גם מרים מראשית גידולה בדעתה ובדעתנותה, בחוכמתה ובתבונתה. לפי מסורת אחת (שמות רבה א, יג), הייתה מרים בת חמש בלבד כאשר התקוממה כנגד העוול של גזרת פרעה: "למילדות העבריות" – רבי שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. והייתה הולכת עם יוכבד ועושה צרכיה. והייתה זריזה שעד שהתינוק קטן, הוא ניכר. "ושם השנית פועה" – שהייתה נופעת [=נושפת] יין בתינוק אחר אִמה, והייתה מפיעה [=מפיחה בו רוח חיים] את התינוק כשהיו אומרים מת, והופיעה את ישראל לא-להים. "פועה", שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו. ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלוהים להיפרע ממנו! נתמלא עליה חמה להרגה, והייתה אמה מפייסת עליה, אמרה לו: אתה משגיח עליה? תינוקת היא, ואינה יודעת כלום".
נמצאת מרים הנביאה מחייבת את הכל. בעמידה איתנה ורבת גבורה כנגד הרשע והעוול, בעצמאות מחשבתית, ולא פחות מכך בהודאה על הנס וביכולת לומר שירה בעתה.
(שמות תשעב)