הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)תחילתה של פרשתנו: "וארא אל אברהם וגו'" (שמות ו ג), מהווה מענה לתלונה של משה רבנו לקב"ה, בסוף הפרשה הקודמת, על העמקת השעבוד והתארכות הגלות. חכמים מצביעים על כך שהמורכבות של השעבוד נבעה לא במעט מההתנהלות של עם ישראל, ומהבחירה שלו כיצד להתייחס לגלות.
הגעתם של בית יעקב למצרים הייתה אמורה להיות לישיבה זמנית בלבד, ודרך התנהלות הייתה צריכה להיות כתושבים ארעיים. אולם מהכתוב אנו למדים שההתנהלות הייתה כמי שבא להיאחז בה כתושבי קבע: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז כז). "ויאחזו בה – שקנו שם אחוזה" (אבן עזרא שם).
מה יש בה בגלות שהיא מושכת לבחור בה כפתרון קבע?! האם הדבר נובע מהקושי לחיות בתנאים עראיים והשאיפה ליציבות, או ההרגל שהופך לסוג של טבע שני גם אם הוא אינו מיטיב לגולים, אך לעיתים הוא מועדף על אי הוודאות?
כדי לשמר את הארעיות של הישיבה במצרים היו אמורים ישראל לבדל את עצמם ולהתרכז במעין מחנה ארעי בארץ גושן. אולם למעשה הם בחרו להתיישב בכל מקום ולהתערות באוכלוסיה: "'ותמלא הארץ אותם" – 'מהם' מיבעי? (היה צריך להיות כתוב ותמלא הארץ מהם א.ש.) … והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה… " (הנצי"ב העמק דבר שמות א ז).
הנצי"ב מפרש שההתערות באוכלוסיה הייתה מוכוונת במטרה לנטרל את הזרות והחשדנות, ובכך לשמר את מעמדם ואת זכויותיהם. אולם למעשה ההתערות יצרה את ההיפך הגמור: החיכוך רק העצים את השנאה ואת הגזירות: "… דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ד' לבם לשנוא עמו" (הנצי"ב שם). בהדרגה הפכה ההתערות החברתית להתערות תרבותית ודתית.
ה'בחירה בגלות' באה לידי ביטוי גם בזמן היציאה ממצרים, אלה שהשתקעו בגלות, למרות השעבוד הקשה ולא רצו לצאת, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה" (כלי יקר שם).
התופעה של ה'בחירה בגלות' והפיכתה מארעי לקבע וההתערות במקום חוזרת על עצמה לאורך ההסטוריה. הנצי"ב ראה בה את אחד הגורמים לאנטישמיות: "וכבר ביארנו בס' בראשית על הפסוק: "'כי גר יהיה זרעך וגו" אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות" (הנצי"ב שם).
לאורך הדורות התריעו חכמים מפני האסון שתגרום ה'בחירה בגלות' והפיכתה לקבע, ושכחת ארץ ישראל: "וכן התמרמר על זה הגאון יעב"ץ (בהקדמת סידורו, בסולם בית אל), על שהסחנו דעתנו מארץ ישראל לשוב ולדור בתוכה, ובהיותינו בשלוה בחוץ לארץ כמדומה לנו שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת, על כן באו עלינו כל הרעות בשֶׁבֶת ישראל בארץ שפניא (ספרד), וארצות אחרות בשלוה, ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם שארית לישראל בארץ ההיא. צדיק ד', כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם, והתערבו בגויים, כל זאת באתנו כי ארץ צבי שכחנו לשוב אל ארץ מולדתינו" (אם הבנים שמחה הקדמה).
על כן היו מהם שהאיצו בתלמידים לעשות מעשה ולעלות לארץ: "ומי גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות. והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד. מי ימלל את גודל דאגתו של רבנו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קודשו ובדמעות בעיניו" (ר' הלל משקלוב 'קול התור' מתורת הגר"א פרק ה').
(וארא תשעח)
