הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מהו ההפך מ"לב כבד"? בפרשתנו אנו למדים על הכבדת הלב של פרעה. מהקשר הדברים נראה כי "לב כבד" מורכב משתי תנועות נפשיות פנימיות. ראשונה בהן היא הבחירה ברע. הכרעתו של האדם להיות אטום למצוקת השני, לכאבו, לתשוקותיו ולרצונותיו היא אטימות הלב, שבאה לידי ביטוי בכך שהלב "כבד" מלהיפתח אל עולמו של המשועבד והנדכה. שניה בהן היא חוסר יכולת השינוי. זוהי ההתמכרות הקשה ביותר– התמכרותו של האדם לעצמו, לתפישותיו, לרגשותיו, בלי נכונות לבדוק מחדש, להיפתח לאפשרויות חדשות, לבחור אחרת.
עולמם של הראשונים עסק הרבה בהיבטים התיאולוגיים של "ויכבד ד' את לב פרעה". לאור אחד מעיקרי האמונה ביחס לאדם (כפי שניסח זאת הרמב"ם בהלכות תשובה), המלמד על בחירתו החופשית, ועל כך שלא תיתכן תורה המצווה על האדם לעשות דברים ומענישה אותו כשהוא לא מקיים אותם בלי החרות לבחור, עלתה אפוא השאלה- כיצד אפשר שייענש פרעה על מה שלא בחר בו, ועל מה שהייתה גזירה א-לוהית לכתחילה ("ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה")? ברם, מחידושיהם עולה הכרה עמוקה לא רק בדרכי הנהגת הקב"ה את עולמו, אלא גם ביחס לאדם הנברא בצלם א-לוהים. אדם זה עלול לאבד את כוח הבחירה שלו כתוצאה מתהליכים המתחוללים בו עצמו. כשהוא כולא את עצמו ברוע לב, בגאווה פנימית שאינה מותירה חלל לכניסתו של ה"אחר" לעולמו, בנכונות לפגוע ולהרוס אחרים– הוא מתמכר לתחושות אלה, וכבר אינו יכול עוד להיגאל מהם. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" הוא כלל נכון גם בעולמות הנפשיים של האדם, שכן זהו כלא פנימי שהוא מאבד את היכולת להשתחרר ממנו. זה מה שאירע לפרעה, וזו הסכנה האורבת לכל אדם.
ואכן, אנו מכירים את עולם ההתמכרויות הפנימי. התמכרות אינה נוגעת רק לסמים חיצוניים או לממכרים פיזיולוגיים. היא מחוברת פעמים רבות להתמכרות להרגלים, לריטואליות מנוונת, לתגובות אוטומטיות, לציניות ולסרקזם כלפי אחרים, והם עצמם הופכים לבית כלא פנימי, שמאופיין בשני ההיבטים שצוינו לעיל: ברוע המוקרן כלפי חוץ, ובהינעלות הפנימית שאינה מאפשרת התחדשות וריענון, מבט אחר והארת פנים. אט אט כבד לב האדם, והוא מאבד בידיו עצמו את הבחירה החופשית ואת היכולת ליצור עולם מחודש בעולמו.
מהו אפוא ה"לב הקל" הרצוי והראוי? זהו לב של אדם שאינו כולא את עצמו; שהוא אכן משוחרר לבחון מחדש את האפשרות להתהפך, ולהביט בעין טובה על אחרים; להיגאל מהקביעות האוטומטית של החשדנות והעוינות, ולאפשר למבט מאיר לחדור כקרן שמש הזורחת ומבהירה את האפילה; זוהי הבחינה החיובית שבילדות המתמדת, שאינה כפופה לגיל ביולוגי, אלא ממשיכה לדלג בין עולמות, ללא אותם עומסים מנופחים ויהירים המאפיינים את מי שכבד ליבו, והוא כבר איבד את הבחירה להשתנות. כל אימת שאדם מתגבר על כוח המשיכה כלפי מטה, ומרחף בחלל המאפשר שינוי והתחדשות, פתיחות והארה– הוא מנצח את ה"פרעה" שבתוכו, גואל את עצמו ממצריו הפרטיים כגאולת מצרים, ויוצא מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה.
(וארא תשעח)
