הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הקב"ה מבשר לישראל באמצעות משה בשורה חשובה ביותר על אודות ארץ ישראל (שמות ו,ח): "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". בהבטחה יוצאת דופן זו מתחייב הקב"ה בשמו המפורש שהארץ תהיה לנו מורשה, אך מילה זו, מורשה, מחייבת התבוננות מעמיקה. התרגומים מתייצבים כאיש אחד ומבארים שמורשה אינה אלא ירושה, כלומר, הארץ ניתנת לכם להורישה לבניכם אחריכם. אמנם, רבנו בחיי בן אשר מביא ראיה ממקבילה לפסוק זה, בספר דברים לג,ד: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", דיוקו הוא שבשני המקרים נמנעה התורה מלהשתמש בתואר ירושה, ובחרה במורשה. הסיבה לכך היא כי מורשה מכוונת בעיקר לדור הבנים, בעוד ירושה מורה שגם המקבל עתה – זוכה במתנה בירושה. ביחס לארץ נתון זה אינו נכון, שכן יוצאי מצרים לא קיבלו את הארץ, אלא רק בניהם אחריהם. אשר על כן, מורשה – לבנים, ולא ירושה – לאבות. גם ביחס לתורה, אין חידוש בדבר שהאבות יוצאי מצרים קיבלוה, שהרי עמדו במעמד הר סיני. החידוש של התורה הוא שגם הבנים זכאים לקבלה, בתורת ירושה מאבותיהם (ראה בהקשר זה ראב"ע, רמב"ן ותורה תמימה על הפסוק מספר דברים).
אולם, פירוש מחודש, וממין אחר, אנו מוצאים אצל ר' יעקב בן אשר, בעל הטורים. הלה מביא גם את הביאור הקלאסי עליו דברנו לעיל, אך בריש דבריו בוחר להציג הסבר אחר:
"מורשה – ב' במסורה. 'ונתתי אותה לכם מורשה'. ואידך 'משה מורשה קהלת יעקב' (דברים לג, ד). שבזכות התורה ירשו הארץ, כדכתיב (תהלים קה,מד-מה) 'ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו…' ".
מכח ההצמדה של התורה לארץ ולתורה מילה אחת – מורשה, מבקש בעל הטורים ללמוד על קשר הכרחי בין השניים – ירושת הארץ באה בזכות התורה. ביאור זה מאפיין מאוד את משנתו של בעל הטורים.
הלה, גאון תלמודי אדיר, כתב את אחד מספרי ההלכה החשובים ביותר בתולדות הספרות ההלכתית, ארבעת הטורים. ספר זה הוא העומד בתווך בין חיבור משנה תורה לרמב"ם לכתיבת השלחן ערוך של ר' יוסף קארו. כבנו של הרא"ש, רבינו אשר בן יחיאל, מייצג הטור את שיטת רבותינו האשכנזים כמעט בכל אתר ואתר, ומביא בשמם מסורות הלכתיות שלא יסולאו בפז. הוא גם מכריע בין גדולי העולם, פעמים רבות בעקבות אביו, ובכך ביסס את אדני ההלכה האשכנזית האחידה. חשוב לציין ששושלת זו עולה למעלה בקודש לרבו הגאון של הרא"ש, הלא הוא מהר"ם מרוטנברג, שהיה גדול פוסקי אשכנז בדורותיו. אולם, בצד גאונות ההלכתית המשמעותית, מצא רבינו יעקב פנאי לכתוב ביאור מתומצת על התורה. ליתר דיוק, ביאורו אינו רק על התורה, אלא בעיקר על הערות המסורה.
חכמי המסורה, קבוצת חכמים וסופרים שחיו לפני למעלה מאלף שנה בארץ ישראל (בעיקר) עסקו בביקורת קפדנית של לשונות המקרא. עד כדי כך הגיעה קפדנותם, שהם עמדו על כל תג ואות, טעם וגעייה. מפעלם נועד לאחד בין המסורות השונות שרווחו בעם ישראל באשר למקורותינו, ולקבוע את המודל האחיד והמחייב שכל עם ישראל יילך לאורו. המפעל החשוב הזה מומש בשני אמצעים מרכזיים. הראשון – יצירת טפסים מוגהים ומדוייקים של כ"ד ספרי הקודש עד כמה שרק ניתן. האמצעי השני הוא הערות המסורה, עשרות אלפי הערות קטנות שנועדו לשמור על אחידות הטקסט, ועל הזהירות מפני שיבוש קטן שבקטנים בו. דוגמה להערה ממין זה הביא לפנינו הטור: אך פעמיים מופיעה המילה מורשה בתורה (פעם נוספת ביחזקאל לו,ג), אצלנו ובספר דברים, כאמור, וכבר ראינו מה ביאר בזכות הערה קטנה זו. כך זכינו להערות עצומות בהיקף, ידענות ודיוק (למען האמת שתי מסורות הן, גדולה וקטנה, ולא כאן המקום להאריך בביאור הענין).
טופס משובח במיוחד מעט המסרנים הוא "כתר ארם צובה", השוכן כבוד בהיכל הספר בירושלים, בהשאלה מ"יד בן צבי". כתר זה ("כתר" הוא כינוי בפי חכמי חלב לנוסח תנ"ך מדוייק ומוגה) נכתב על ידי לא אחר מאשר גדול המסרנים מטבריה, בן אשר. על ספר זה, כך לפי מסורות מאומתות מפי חכמי ארם צובה (היא חלב שבסוריה) כתב רבינו הגדול הרמב"ם את המלים הבאות (הל' ספר תורה ח,ד – דרך אגב, זו ללא ספק ההלכה הארוכה ביותר במשנה תורה לרמב"ם, מומלץ לעיין בפנים):
"ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין. לפי שהגיהו בן אשר, ודקדק בו שנים הרבה, והגיהו פעמים רבות, כמו שהעתיקו. ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו".
הרמב"ם חולק שבחים למחבר כתב היד, ומעטר אותו בעטרת הדיוק והאחריות הבלתי נדלית לנוסח התורה. שבחים אלה נאמרו גם הם מתוך אחריות, כפי שעולה מהשוואת כתר ארם צובה לכל כתבי היד האחרים של התנ"ך. שכן כתבי היד האחרים כולם, ללא יוצא מן הכלל, נופלים מהכתר ברמת הדיוק ובעוצמת הקוהרנטיות הפנימית בין הערות המסורה לבין עצמם, ובינם לבין גוף הנוסח. על כך ישנה תמימות דעים בקרב חוקרי התנ"ך יחד עם תופסי התורה (ב"ה זכינו בדורנו לכמה מהדורות מדוייקות על בסיס הכתר, ובראשן מהדורותיו של הרב פרופ' מרדכי ברויאר, שהגיה את נוסח התנ"ך על פי הכתר עד כמה שרק ניתן, שכן הכתר חסר כמה חלקים מהותיים – כמו רוב גדול של התורה. מהדורה חשובה נוספת יוצאת לאור על ידי אוניברסיטת בר-אילן, בההדרת וביאור פרופ' מנחם כהן, ובה מופיעות גם הערות המסורה של הכתר, מבוארות ומורחבות).
לענייננו – ברור שמטרת המסרנים היתה אך ליצור ניסוח אחיד, ולשם כך העירו את הערותיהם הטכניות. אולם, בעל הטורים מוצא בהערות מברקיות אלה כר פעולה אדיר לבחינת רעיונית של רמיזות המקרא אלינו, באמצעות מלים ייחודיות הנשנות במקומות מתאימים זה לזה. תפיסתו את ספר התורה כספר שמיימי, שאמנם נכתב במלים אנושיות אך התחכום שבו ודאי א-להי, הביאה אותו לכתוב ביאור שכל כולו מציאת רמיזות רעיוניות עמוקות דווקא בפנים הטכניים והיבשים, לכאורה, של התורה. ברבות השנים התגלה שר' יעקב כתב חיבור נוסף על התורה, שיצא בידי הרב ירוחם ספרא ומאיר רוזנטל, וזכה להסכמות גאוני העולם בתקופה ההיא, הלא הם ר' עקיבא איגר, חתנו החת"ם סופר, ורבו המובהק של החתם סופר – הגאון המסתורי והנועז ר' נתן אדלר, הנשר הגדול. כולם מהללים ומשבחים את היוזמה היפה להביא ביאור חדש, שהיה ספון יותר מחמש מאות שנה בכתב יד לאור עולם. בביאורו השני פונה ר' יעקב לשיטה המוכרת שלו, והיא ליקוט דברי הראשונים, והכרעה רעיונית ביניהם בביאור דברי התורה, בדומה למפעלו ההלכתי בארבעת הטורים.
נסכם בבשורתו הגדולה של הטור בענייננו. אמנם, התורה וגם הארץ נתונות לנו במורשה, לכאורה ללא שיקולים אחרים כדוגמת מעלה רוחנית, אלא פשוט מתנה מאבותינו. אולם, לא כן הדבר, ומי שיבקש לרכוש את הארץ שלא באמצעות קשר עמוק לדברי א-להים חיים – עתיד לנחול מפח נפש ואכזבה.
אולי היה נראה לומר, כננס על גבי ענק, שניתן לדרוש גם את הצד השני של הדרשה. גם העיסוק בתורה ללא דרישת הארץ, ללא החתירה לממש בה את מצוות אבותינו ומצוות א-להינו עלינו, כפי שנאריך בע"ה לקראת שנת השמיטה – יש בו טעם לפגם, והוא משפיע השפעה קשה על לימוד התורה. המורשה איננה עומדת כשהיא לעצמה, כי אם מקשרת אותנו למציאות של ירושה מאבותינו בהתאם למעשה ידינו ומאמצינו.
(וארא תשסז)
