ארבע כיתות על הים התיכון

בלבול ומבוכה אחזו בעם ישראל עם הגיעו אל קרבת ים סוף, כשהתברר שמצרים רודפים אחריהם. כשהם נתונים בסכנה קיומית בין המצרים ובין הים, צצו בקרבם, לדברי חז"ל, ארבע מפלגות שונות, כשכל אחת מציעה דרך התמודדות אחרת. המדרש מתאר: "בארבע כיתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא דרשב"י יד, ועוד).
מדינת ישראל של היום מתמודדת אף היא עם בעיה קיומית שלא נמצא לה מענה ברור, והיא הסוגיה המדינית-ביטחונית. גם כיום אנו נתונים בין הים ובין אויבינו שבצפון, בדרום ובמזרח. בדומה להתפלגות של יציאת מצרים, גם במפה הפוליטית של ישראל ניתן למצוא ארבע גישות דומות. נמנה אותן בסדר הפוך מזה של המדרש.
"נצווח כנגדן"– זוהי הגישה של היהדות החרדית שלא קיבלה את עיקרון היסוד של הציונות לפיו על עם ישראל לפעול באופן יזום ועצמאי למען הטבת מצבו. לשיטתם, הדרך להתמודד עם אויבינו היא לימוד תורה ותפילה בלבד- "נצווח כנגדן", שכן אין כוחנו אלא בפה, וקול יעקב הוא שינצח את ידי עשיו.
"נעשה מלחמה"- זו תפיסת הימין הלאומי, הסבורה שעלינו להפגין חוזק ועוצמה, ויש בה הדוגלים בכוחניות מיליטנטית, ובניגוד גמור לחרדים דורשים אקטיביזם תקיף, שכן אויבינו מבינים רק כוח.
"נחזור למצרים"– זוהי עמדת השמאל, הרוצה להשלים עם האויב, אף אם הדבר כרוך בקבלת תנאים קשים ומסוכנים. הרי רק עם אויבים, עושים שלום, ובשביל שלום צריך לעשות וויתורים כואבים.
"ניפול לים"– הרעיון "לזרוק את כול היהודים לים" נשמע אמנם רק מפי אויבינו המוצהרים, אולם יש יהודים שאימצו פתרון מעט דומה: לעבור אל מעבר לים, שם "יש אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח", כלשון חווה אלברשטיין בשיר "לונדון לא מחכה לי".
תשובת ה' לארבע הכתות שהיו על ים סוף היתה שארבעתן טועות, וכי יש אפשרות חמישית: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות, יד, יד). ברם, הנס של קריעת ים סוף היה נס חד-פעמי שנועד לגלות לעולם את יד ה' בטבע ובהיסטוריה. בעולם של זמננו יד ההשגחה נסתרת והסתמכות על נס גלוי לא תיחשב לאסטרטגיה ריאלית.
עם זאת, אף לא אחת מארבע הדרכים מסוגלת להציע פתרון ממשי וכולל לבעיית קיומנו הבטוח בארץ הזאת. אין להסתפק בתפילה, שכן אנו חיים בעולם המעשה, וכמו בחיי היחיד כך בחיי האומה, יש לבצע כל השתדלות אפשרית בבחינת אתערותא דלתתא לשם אתערותא דלעילא. אין להטיל את כל כובד המשקל על כוחו ועוצמתו של צה"ל, משום שאי-אפשר לפתור את כל הבעיות בכוח. חתירה לשלום היא רעיון מצוין, אבל הוא לא נראה כעת בהישג יד. שיטת המיואשים "אורזי המזוודות" של חנוך לוין, מוותרת על הגשמת חזון היהדות ורעיון הציונות, ואף שוגה באשליות, שכן אלפיים שנות היסטוריה הוכיחו שארצות הגולה יכולות לספק רק מקלט זמני, אך לא בית קבע.
מהו אפוא הפתרון? (ואיך אוכל לומר אותו מבלי להביע שמץ של עמדה פוליטית?) ובכן, שומה עלינו לאמץ את שלוש הדרכים הראשונות גם יחד: אמונה, תורה ותפילה, בד בבד עם צבא, ביטחון ועוצמה, ובה בעת חתירה לשלום בר-קיימא. אפשר שהאות הגדול שקיבלנו עם היציאה ממצרים יכול לשמש לנו כמקור השראה: תפילין של ראש מכוונים לאמונה ותפילה, יחד עם תפילין שעל שריר הזרוע המייצגים את הכוח והעשייה, ומונחים כנגד הלב הרוצה בשלום ואינו מאבד תקווה.
הראי"ה קוק כבר הבחין בזמנו בין שלוש סיעות בעם ישראל המשקפות במידה רבה את שלוש הכיתות עליהן הצבענו: האורתודוקסית, הנושאת את דגל הקודש, הלאומית והליברלית-הומנית. ניתן היה לצפות שהוא יקנה עדיפות לסיעה הדתית, ויבכר את הלאומית על הליברלית, אולם מסקנת דבריו היא ששלושת הכוחות הללו צריכים להתלכד ולהשלים זה את זה, וכי כל אחד מהם צריך להכיר את הצדדים החיוביים שבאחרים (אורות עמ' עא).
בתקופה זו, בה המגזריות שוב מרימה ראש ומרבים לעסוק בשלילת האחר, ראוי לכל אחד לסגל לעצמו מבט חיובי על בעלי פלוגתא, להתחשב בדעתם ולראות את תרומתם. ברוח ט"ו בשבט נציין שכמו שבטבע הפראי השונות והרב-גוניות יוצרות מאזן אקולוגי נכון, כך בטבע החברתי-פוליטי, הפראי לא פחות, צריכים לחתור לכך שהנבדלות וריבוי הדעות ייצרו הרמוניה ושילוב נאות.
(בשלח תשעח)