אולטימטום

משה רבינו מנהל משא ומתן קשוח עם הקב"ה על תוצאות חטא העגל (שמות לב, לא- לד). משה פונה לקב"ה ומציב בפניו אולטימטום. או שתסלח על חטא העגל ויכופר לעם ישראל, או "מחני נא מספרך". הקב"ה אינו נענה לאף אחת מן האפשרויות הללו ותשובתו "מי אשר חטא לי אמחנו… וביום פוקדי ופקדתי". מה מתרחש בדיאלוג הזה, מהו התהליך שמתואר כאן? ניתוח הפרוטוקול של משאים-ומתנים שייך לתחום הדעת של יישוב הסכסוכים. בתחום זה משרתות שלוש אסכולות, לכל אחת נקודת מבט שונה.
אסכולה אחת מתארת מאבק. הצדדים עומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם שואף לשלם כמה שפחות ולנגוס בחלקו של האחר כמה שיותר. בסופו של יום, שניהם מפסידים. כי שניהם שילמו מחיר מסוים.
כך למשל הרשב"ם פירש שמשה רבינו ראה שהקב"ה רוצה למחות את עם ישראל. לפיכך, הציע לקב"ה שתי אפשרויות: אל תמחה, ואם תמחה, אני מבקש להיכלל במחייה. הקב"ה מועמד במצב שאינו יכול לממש את מלוא רצונו. הוא לא יוכל להשמיד את עם-ישראל ולקבל את משה. הוא יכול לבחור בין להישאר לבדו, לבין להותיר את המצב על כנו. לפירוש זה, תגובת הקב"ה היא תגובה מתבצרת: "מי אשר חטא לי אמחנו". הקב"ה אינו שועה למשה, ומתעקש על עמדותיו בשלמותן.
אסכולה אחרת מתייחסת למשא-ומתן כסוג של שיתוף פעולה. לשני הצדדים אינטרס משותף. אחד מעוניין למכור, השני לקנות. מוטל עליהם לאתר את עקרונות הבסיס שאף צד לא יוותר עליהם. לאחר מכן ניתן להגיע למתווה משותף שממנו הצדדים ייצאו מרוצים. אכן, הרמב"ן סבר שמשה הבין שהקב"ה חפץ להעניש על חטא חמור זה. משה מזדהה עם עמדתו של הקב"ה: המחיר על החטא חייב להיות משולם. וכך מצהיר משה בפתח הדיאלוג: "אשר חטא העם הזה חטאה גדולה". לכן, משה מציע לקב"ה מתוך קבלת הנחת היסוד הזו, חלופה. הוא מציע לו למחות אותו עצמו – במקום את העם. קרבן כלשהוא צריך להיות מוקרב, ולו יהא זה אני, אומר משה: "ואסבול אני ענשם" (רמב"ן, שם). דווקא מתוך זיהוי המגמה המשותפת של הצורך בענישה ראויה על חטא חמור שכזה, הקב"ה מציע בסופו של דבר הצעה שלישית. הקב"ה לא יכלה את עם ישראל כולו, אלא יפגע בחוטאים בלבד. בכך תושג שאיפת שני הצדדים. הקב"ה יעניש, העם לא ייגדע, אך גם משה יחיה (ראו גם אב"ע). הנחת המבוקש על השולחן סייעה למקד את הצרכים המשותפים והובילה להסכמה.
אסכולה שלישית מניחה שבכל משא-ומתן ישנם זרמים תת קרקעיים – הטיות ורצונות שלכאורה אינן קשורות כלל לנושא הנדון. המחשה לדרך מחשבה זו ישנה בסיפורו של O. Henry על אותו זוג אביונים שכל רכושם היה שעון זהב של הבעל, ושיערה הגולש והיפהפה של האישה. לכבוד יום הנישואין מכר האיש את שעון הזהב וקנה לאשתו מסרק מזהב, ואילו אשתו מכרה את שערה היפה וקנתה לבעלה שרשרת לשעונו. בדיעבד התברר שכל אחד קנה לבן זוגו מתנה שלא נזקק לה. ישנן שתי תגובות אפשריות לסיפור הזה. האחת, להצטער בצערם המשותף של בני-הזוג, להביע תסכול מר על העובדה שכעת כל אחד מהם נותר חסר את הדבר היקר לליבו ובתמורה רכש דבר שאין חפץ בו. אולם, ניתן להבחין שיש גם אושר גדול בסיפור. רק בדרך זו יכולים היו שני בני הזוג להביע את עוצם אהבתם המשותפת. את זה הרוויחו שניהם. הנה מתברר שמעבר למקח עצמו ישנם רווחים המשניים לעצם הדבר עצמו. זיהוי נטיות הלב הללו הוא הפתרון.
גם בסיפור שלנו, ישנו עניין נוסף המונח על הכף. בעורף הדיון על כיליונו או אי-כיליונו של עם-ישראל מתקיים פחד עצום של משה.
הצעת משה למחיית שמו חושפת את העובדה הפשוטה, שסיום עגום כזה יבייש אותו מאוד. שהוא לא יוכל להביט במראה אם יתברר שכל נפלאות מצרים הסתיימו במוות טרגי ובעונש קולקטיבי כעבור חודשים ספורים. לא רק שמו הטוב של משה, גם אמינותו של הקב"ה תלויה בכך.
בתשובה לטיעון זה משיב הקב"ה שהעונש יידחה "וביום פוקדי ופקדתי". דחיית התוצאות וההישגים היא לעיתים הרפואה למכאובי הצדדים.
פירושו של הבעל שם טוב, מאיר זווית נוספת. לדבריו, משה כמנהיג, הוא גם האחראי על הדור ותהפוכותיו. משה, מניח את צווארו לשחיטה כי הוא חש רגשי אשם, כי הוא מאמין שיש בחטא שיקוף של כשל אישי שלו. הקב"ה משיב לו "לך נחה את העם". אתה המנהיג והם שחטאו. הקב"ה עצמו מסרב לשלם את המחיר של כשלון ההנהגה. מן האופן הזה בוקעת ועולה תובנה המאירה לא רק את שיתוף הפעולה החשוב בין עם-ישראל והקב"ה, בבחינת 'אני לדודי ודודי לי', אלא גם את שותפות גורלם.
משאים-ומתנים מתקיימים לא רק במישור הפוליטי, אלא גם בעולם הדתי של תפילה ובקשה. הבירור העצמי שצריך להתקיים הוא, האם אנו נוקטים באקט כוחני של כיפוף ידיים כלפי שמיא? האם אנו מצויים בתודעת ריצוי? או שאנו מצויים בתהליך של מציאת הצד הטוב בנו, זה שהקב"ה חפץ בו.
(תצווה תשעו)