אשר שם האלוקים

סיפור ההתארגנות לקראת מתן תורה ודרכי קבלתה בפועל, אינו רק סיפור היסטורי ואינו רק עמוד תווך ויסוד באמונתנו. יש בו כדי לפרוס את המתחים המרובים שמתקיימים סביב קבלת התורה והנחלתה בכל דור ודור.
ההתייצבות העיוורת של עם ישראל לציית לדבר ה' המתבטאת בהתחייבות הספונטנית: "כל אשר דיבר ה' נעשה", חושפת מצד אחד את הפן היפה והכובש של האמונה התמימה ואת הקבלה המוחלטת של עול מלכות שמים, אך מן הצד השני מגלה את בעיית חוסר ההעמקה, את אי הרצון להכיר את הדברים מקרוב, להבין אותם לאשורם. בשל הקבלה המוחלטת והבלתי מתפשרת נוצרות ללא ספק גם טעויות בהבנה.
ציוויי ה' למשה הקובע כי "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני" ובהתאמה התרחקותם: "ויתיצבו בתחתית ההר". מתארים את הקבלה העקיפה של דבר ה'. המסננות והנפות שדרכן עם ישראל מקבל את התורה הן מרובות. היחיד שעולה לקבל את התורה בידיים חשופות, ישירות מפי הגבורה, הוא משה. העם מתבקש להמתין בקצהו של ההר. מכאן ואילך התורה אינה "דבר ה'" בטהרתו, היא מועברת באמצעות צינור- החכמים שבכל דור- המצווים להגיש אותה לעם המתייצב בתחתית ההר.
התיאור הזה עצמו מובא לא רק כציווי מגבוה אלא גם כשעם ישראל בעצמו מבקש לבנות חומות וגדרות שירחיקו אותו מן המקור: "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים". עם ישראל מבקש שלא לקחת אחריות אישית ולא לראות בתורה נחלה. הם אינם בוחרים להיות בה בני-בית, אלא מעדיפים להשאיר אותה בידי החכמים. כאשר משמעות הבחירה היא לקבל "שורות תחתונות" והוראות מעשיות ולוותר על הנשגב שבעיון ובהעמקה.
דימוי אחר הוא של עצם הפער שחווה עם ישראל בין הופעת ה' בעולם עם התורה לבין החיים השוטפים והמציאות. התורה מציינת "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". מקומו של ה' הוא מעורפל ומשה הוא היחיד שיש לו נגישות לבוא בו. העם נותר מרחוק במקום מואר ובוטח. הפער בין שתי המציאויות, זו הערטילאית השמימית והאלוקית ושמא המעורפלת, שאינה נתפסת בחושים, לבין המציאות היומיומית הקיומית הברורה, הוא פער קשה להכלה. הפסוק הזה הוא פסוק שמתאר בחדות את נקודת המבט של התורה כדוברת שפה זרה הקשה להכלה ולשילוב בשגרת החיים.
ההתמודדויות הללו כולן באות לידי ביטוי בדיונים שונים לאורך הדורות. במשנה ובתלמוד ישנם חכמים שמציעים פתרונות מנותקים מן המציאות. המשנה בכתובות, למשל, מביאה מחלוקת שעשויה להישמע כך:
"מי שהלך למדינת הים, ואבדה לו דרך שדהו – אדמון אמר: ילך בקצרה, וחכמים אומרים: יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר" (משנה כתובות יג, ז).
המקרה שבו דנה המשנה הוא מקרה של מי שעזב את שדהו למספר שנים וכשחזר כבר לא יכול היה לשחזר את שביל הכניסה לשדה שלו, שככל הנראה הוקף בשדות זרים. השאלה היא כיצד יוכל להיכנס ולהשתמש בשדה שלו באופן מעשי, מבלי שיש לו דרך ומעבר אליו. לדעת אדמון, הפתרון הוא למצוא את הדרך הקצרה ביותר שאם ילך בה, יפגע כמה שפחות באחרים ובשדותיהם. אולם חכמים מציעים פתרון שהוא בבחינת ייקוב הדין את ההר: אם איננו יכול לשחזר את השביל, שישלם עבור קניית מעבר חדש, או "ירחף" אל שדהו. כמובן, שהפתרון הזה איננו מעשי (בתקופתם…) ולמרות מופרכותו המעשית, הוא מחדד את העובדה שחכמים נכונים ללכת לפתרון שמקפח את בעל השדה במציאות, ובלבד שלא יעבור בשדות זרים.
התחושה הזו, שלעיתים ההלכה מתרחקת מן המציאות, מציעה פתרונות שיש בהם היגיון משפטי לא ישים, היא תחושה המצויה כבר בתמונת הערפל שאותו רואה ומזהה העם כמקום אשר "שם האלוקים". יש אף כאלה הסבורים שרק כאשר הדברים מנותקים מן המציאות ורק כאשר הם לא מובנים ולא מתייחסים אל החיים עצמם, או אז מדובר ב"דת" אמיתית.
אף לתופעה של הרחקת העם מבית המדרש ומ"חדרי העבודה" של ההלכה אנו מוצאים הדים. דוגמה לכך, נמצאת במקרים שבהם נוכרים או נוכריות שואלים שאלה ולא מקבלים עליה תשובה ישירה מהחכם. עד שהתלמידים שואלים את רבם "לזה (או לזו) דחית בקנה לנו מה אתה משיב". כמו כן, חכמים מנעו לעיתים מן העם מידע והבהרות משיקולים של רצון לחזק תקנות חשובות (בבלי ע"ז לה). כמובן שאין מדובר ב"שיטה" ובדרך הוראה, אך באפשרות קיימת.
ניתן להמשיך ולהביא ראיות לקשיים ולהתמודדויות שראשיתם במתן תורה עצמו, ולמעשה הם חלק מן הנס של הורדת תורת אלוקים לעם ישראל. יחד עם זאת, מתברר כבר בעת מתן תורה שהמצב הזה הוא זמני, ש"במשוך בקרן היובל המה יעלו בהר", שיום אחד יפתחו הסכרים ומלאה הארץ דעה את ה'. לא ערפל, אלא דעת, לא תורה במגדל השן אלא תורה של העם.
(יתרו תשעח)