"למי, למי יש יותר כבוד?” שאל דן אלמגור בשיר ששובץ במחזמר 'קזבלן'. אכן כבוד בסיסי הוא מצרך חיוני, על אף שהוא בלתי נראה, לא קונים אתו במרכול לא בשבת וגם לא בחול. בחברה המודרנית המושג 'כבוד האדם' הפך להיות חוק יסוד (1992), שמוזכר בשיח הציבורי לעתים קרובות, בעיקר בהקשרים משפטיים. בלשון חז"ל ישנו מושג מקביל שחכמינו ייחסו לו חשיבות רבה: כבוד הבריות.
כמה דינים בפרשת 'משפטים' מתמקדים בהגנה על כבוד הבריות, והאמרה המפורסמת ביותר מצויה בתשובת רבן יוחנן בן זכאי לשאלה: מדוע אדם שגנב שה, צריך לשלם פי ארבעה משווי הגניבה, ואילו מי שגנב שור, חייב לשלם פי חמישה? ריב"ז מסביר: “חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו”. הסבר אחר מופיע בגמרא בשמו של רבי מאיר שאמר: "בא וראה כמה גדולה כוחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה" (בבא קמא עט, ב. הובא ברש"י שמות כא, לז).
במבט ראשון נראה שההבדל בין שני ההסברים נעוץ בכך שריב"ז מתייחס לכבוד הבריות כערך הקובע את סולם העונש, ואילו רבי מאיר סבור שהגורם המגדיר את חומרת המעשה הוא ערך המלאכה.
אולם במבט נוסף אנו מגלים שיש גם הבדל משמעותי נוסף ביניהם: ריב"ז רואה את הדברים מנקודת המבט של הגנב, והוא טוען שהתורה התחשבה בכבודו. רבי מאיר, לעומת זאת, סבור שיש להתבונן במעשה מזווית הראיה של הקורבן, ממנו נגנבה הבהמה. בשני ההסברים מגולמת אמת חשובה, ולפעמים נשכחת, לפיה יש שני צדדים למציאות הפלילית: מחד גיסא ישנו הסבל שנגרם לקרבן הגניבה, אך מאידך גיסא יש לשמור אף על כבוד העבריין, ולזכור שגם הוא בן אדם.
עיקרון כבוד הבריות מופיע בכמה מאמרותיהם הידועות של חכמים במסכת אבות, כגון: "יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ" (אבות ב, י), וכן: "יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ" (שם, ד, יב). למושג כבוד הבריות יש מעמד משמעותי, אף בעולם ההלכה, שכן חז"ל קבעו בתור כלל: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב), והכוונה היא שהוא דוחה מצוות בשב ואל תעשה, או כשמדובר באיסורים מדרבנן (ראו מ"ת לרמב"ם, שבת כו, כג).
בחברה שלנו מקובל לדבר גבוהה גבוהה על ערך כבוד האדם, אולם לא פעם הוא נרמס ברגל גסה ובשפה בוטה. הדבר בולט במיוחד כשמדובר באנשי ציבור, שכן יש נטייה לראותם כבעלי עור של פיל, ולהניח שעם כניסתם לזירה הציבורית, הם ויתרו למעשה על זכותם לכבוד. בדומה לכך מרבים לזלזל בחשודים בעבירות ובאנשים שנתפסו בקלקלתם. תכניות הסאטירה סותרות להם, אמצעי התקשורת כותשים אותם, הרשתות החברתיות טוחנות והציבור לועס ובולס בהנאה.
יחס מכבד כלפי גנבים מופיע גם בדיני עבד עברי הפותחים את פרשתנו. עבד עברי עשוי להיות אדם שנאלץ למכור את עצמו לעבדות בשל קשייו הכלכליים, או לחילופין גנב שלא היה ביכולתו לשלם על גניבתו והוא מחזיר את שווי הגניבה בעבודה אצל הנגנב (רש"י שמות כא, ב). התורה חייבה את האדון לדאוג לעבדו, גם הוא גנב, עד שאמרו חכמים כי "כל הקונה עבד עברי – קונה אדון לעצמו" (קידושין כ. א).
יש כמובן מקום להבחנות בין עני שגנב מפאת דוחקו, לבין בעל אמצעים שגנב בשל חמדנותו, ויש מקום להבדיל בין היחס לגנב לבין היחס לפושעים אחרים. עם זאת נראה שהעיקרון הקובע זהירות בכבוד כל אדם שריר ותקף, הגם שלא כל אדם זכאי לאותה מנה של כבוד. כמו כן חשוב לזכור ששמירה על כבוד העבריין חייבת להיות משנית לעומת הקפדה על כבוד הקורבן, על ביטחונו ועל זכויותיו.
האתגר היום-יומי שלנו הוא בנתינת כבוד לאנשים שמעמדם נחות, כגון עניים המחזרים על הפתחים, עובדי קבלן, עובדים זרים וכדומה. אם לעבריינים מגיע כבוד, כל אדם שלא חטא ולא פשע בוודאי ראוי לכבוד באשר הוא אדם. התשובה לשאלה הרטורית בה פתחנו "למי, למי יש יותר כבוד?” ברורה אפוא לחלוטין: יש יותר כבוד למי שמעניק כבוד, ועל כך אמרו חכמים: "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת" (אבות ד, א).
(משפטים תשעח)
"למי למי יש יותר כבוד?"
השארת תגובה