הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')החברה האנושית של פרשת נח הידרדרה למצב של אל-חזור, והיה צורך בהתערבות א-לוהית כדי לאתחל אותה מחדש. בני האדם חטאו בגזל ובניאוף, כלשון המקרא: "ותימלא הארץ חמס… כי השחית כל בשר את דרכו". בספרו 'מכתב מאליהו' מגדיר הרב דסלר את אנשי הדור המבול כמי שהתאפיינו בכוח הנטילה (ב', עמ' 155). אגואיסטים היו, וכל אחד מהם רצה לקחת לעצמו מכל אשר בחר. הצדיק התמים שנבחר להציל את האנושות התאפיין לעומת זאת בכוח הנתינה.
אמנם מאוד נוח למתוח ביקורת על נח, ולטעון שלא התאמץ מספיק להחזיר את בני דורו בתשובה. קל להגדיר אותו כ"צדיק בפרווה", כפי שאמרו דרשני החסידות, ולהדגיש שלא נקף אצבע להצלת אנשי דורו, בניגוד לאברהם שהתפלל על סדום ולמשה שמסר נפשו על עם ישראל. אולם המדרש סבור שנח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו" (רש"י ו, יד עפ"י תנחומא, נח, ה). נח הבין כנראה שניסיונות להוכיח את אנשי דורו או אף להתפלל עליהם לא יעלו יפה, ולכן ניסה להשפיע עליהם באמצעות בנייה ממושכת ומעוררת עניין של התיבה.
בהמשך, נח מתגלה כאיש נתינה מובהק, כשהוא עושה לילות כימים כדי להאכיל כל בעל חיים במאכל המתאים ובשעה המתאימה לו, ולמעשה עובד 24/7 בשירות הצלת העולם. "ואמרו רבותינו: י"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו" (תנחומא נח, ב). בכך הופך נח לדמות הראשונה בהיסטוריה שמגלמת במעשיה את המושג ערבות הדדית. למעשה מדובר אף ביותר מערבות הדדית, שכן במקרה של נח לא היתה בעצם הדדיות. רוב בעלי חיים לא היו מסוגלים להשיב לו טובה תחת טובה, ובוודאי לא במודע.
בהמשך הפרשה מגיעים בוני מגדל בבל, ואף הם התאפיינו בכוח הנטילה. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". אם אנשי דור המבול היו אגואיסטים כל אחד לעצמו, אנשי דור הפלגה לקו באגואיזם קולקטיבי. היתה זו חברה של אנשים שדואגים רק לעצמם. הם מתכנסים בבקעה אחת, ורוצים לבנות תרבות מבודדת. הם מדברים שפה אחת ודברים אחדים, ואם יתברר שיש אנשים במקומות אחרים בעולם, המדברים שפה אחרת ודברים אחרים, הם לא מעניינים אותם.
התיקון של שני הדורות החוטאים מתבטא ביצירת רב-גוניות בעולם. אחרי דור המבול האנושות מתפצלת לגזעים שונים שיוצאים משם, חם ויפת, ולעמים שונים הנבדלים באופיים זה מזה. בכך הבטיח הקב"ה את האנושות מפני מצב בו אתוס שלילי של שחיתות יתפשט בכול בני האדם, כפי שקרה במבול. אחרי דור הפלגה פיצל ה' את שפתם והפיצם בעולם, ובכך הוא מנע אפשרות שהאנושות תתאחד כולה בשחיתות קולקטיבית, כפי שקרה בבקעת שנער.
הפיצולים של עמי תבל טומנים בחובם סכנות של עוינות ושנאה, ואף של יריבות ומלחמה. אולם יש בהם גם ברכה שמתבטאת בהגנה מפני רוע גלובלי שעלול לכרסם באנושות כולה. השונות האידיאלית נוצרת כאשר חברות שונות יודעות להוקיר זו את זו ולפעול בהרמוניה האחת עם האחרת. הסמל הנצחי לכך הוא הקשת, שמתאפיינת בגוונים שונים שאינם נפרדים אלא מתחברים זה לזה בהרמוניה צבעונית.
גם עם ישראל ראה לאורך תולדותיו ברכה בפיצול. כאשר גזרות קשות והשמדות המיטו חורבן על יהודים במדינה אחת, היו המשכיות ותקווה במדינה אחרת. עם ישראל השכיל להפנים את משמעות הקשת, ולראות בחלקיו ובפזורותיו גוונים שונים של ישות אחת, המתחברים זה לזה ומתחשבים זה בזה.
חכמינו לימדו מסר חשוב זה בהלכה על שאילת הגשמים מיום ז' במרחשוון שיחול בשבוע הקרוב. למרות שכל היושבים בארץ ייחלו לגשם וציפו לו בקוצר רוח, הם נדרשו להתחשב באחיהם תושבי התפוצות, ולהמתין עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. על אף שהגשם היה עבורם עניין של חיים ומוות, הם הצטוו לראות את צרכיהם של יהודי הפזורה, ולא להטיח בהם: "תעלו לארץ ואל תצפו שנתחשב בכם". ז' במרחשוון מותיר אותנו עם מסר חשוב על החובה להסתכל במבט אוהד על יהודי התפוצות ולרצות בטובתם, לגלות ערבות הדדית כלפי אחרים כמו נוח, ולא לראות רק את צרכינו כמו אנשי הדורות של פרשתנו.
(נח תשע"ט)
