פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד המשברים הגדולים שמאפיינים את העם היהודי בדור האחרון הוא משבר ההנהגה הרוחנית. ככל שיש יותר רבנים – ומספרם כיום כחול אשר על שפת הים (דומה שמעולם לא היה בהיסטוריה היהודית מספר כה רב של רבנים), כך קטנה השפעתם על כלל הציבור.
יש רבנים ראשיים לישראל ורבני ערים, רבני שכונות ורבני יישובים, רבני קהילות ורבנים צבאיים (וגם הם נחלקים לרבני פיקודים, חילות, חטיבות, אוגדות וגדודים), שלא לדבר על רבני הישיבות (ישיבות ה"קו" וישיבות חרדיות, ישיבות ההסדר ומכינות קדם צבאיות) ורבני בתי הספר (ואפילו רבני גן ילדים המקבלים שכרם מקופת המדינה). רבים מהם, אין צריך לומר, הם תלמידי חכמים ויראי שמים, העושים לילות כימים, בנאמנות ובמסירות, בשירות הציבור ולמענו. ועם זאת, השפעתם על כלל הציבור – להבדיל מקהילות ומגזרים ספציפיים – הולכת ופחותה.
היה כבר מי שעשה חישוב והגיע למסקנה שהרבנות הראשית לישראל משפיעה, אם בכלל, ולכל היותר, על אחוז אחד מן הציבור. החרדים לא הכירו בה מראשיתה וקידשו מלחמה כנגדה. רוב הציבור החילוני אינו נדרש לה. ואפילו בני הציונות הדתית – שבימים ראשונים קידשו את המוסד ותמכו בו בעוז – כבר אינם סרים למרותה, מאז קיבלה צביון "חרדי", ואנשיו ביכרו על פניה את "הרבנים הראשיים לשעבר" (בתקופת הרבנים שפירא ואליהו ז"ל) או את רבני קהילותיהם.
ינסה להיזכר כל אחד בפסיקה משמעותית של הרבנים ה"ממלכתיים" שהטביעה חותם על צביונה של מדינת ישראל בשלושים השנה האחרונות, והותירה בה את רישומה. למרבה הצער ולמגינת לב, במקום זאת אנו שומעים לא אחת על דברי הבל היוצאים מפיהם של רבנים בעניין מעמד האישה וכנגד צה"ל ומערכות השלטון והמשפט, שמביאים לחילול השם.
הסיבות לתופעה מצערת זו רבות ומורכבות. חלקן, נובעות מתופעות כלל עולמיות, דוגמת ירידת קרנם של נושאי דגל ההנהגה הרוחנית. מקצתן, תלויות בתופעות חברתיות של "מרידה במוסכמות" ונטייה אחר תקשורת צהובה וזולה. אכן, גם ריבוי העוטים אדרת הרבנות על שכמם וכתר ההנהגה הרוחנית על ראשם, ללא בקרה מתאימה ובהיעדר מנגנוני סינון ראויים ומשמעותיים, תורם לכך.
בחלוף שנות דור, הופיע לאחרונה כרך נוסף מעיזבונו של הראשון לציון, הרב יצחק נסים, שכיהן כרב הראשי לישראל כשבע עשרה שנה, כמניין טו"ב. כהונתו, בשנות החמישים והששים, הייתה מלווה בסערות לא מעטות, אך דמותו הדומיננטית והנהגתו התקיפה הותירו את חותמן באותן שנים לא רק על מתי מעט אלא על מגזרים רבים בקהילה היהודית, בארץ ובחו"ל. ביקוריו התכופים בקיבוצי "השומר הצעיר" והארת הפנים לכל מגזרי הציבור, העניקו לו יוקרה הרבה מעבר לשדה מחייתו ה"טבעי", המגזר הדתי והמסורתי.
לצד הארת הפנים לכלל הציבור, הידר הרב נסים במצוות "לא תגורו מפני איש". הוא לא כיוון פסקיו לדעת הקהל, ל"מה יאמרו", לא חשש ולא חת מפני איש. כך, בעמידתו האיתנה בסוגיית "מיהו יהודי", וכך בהשתת איסור על לבישת מכנסיים לבנות או בהתנגדותו להתקנת תנאי בנישואין. לצד החמרתו בעניינות שונים, ידע להקל במקום הצורך. כך, לדוגמא, בקביעתו שאם אישה נשואה מסרבת לכסות ראשה וכפייתה לעשות כן תפר את שלום הבית, אין לכפותה לעשות כן. לדידו, ההלכה כפי שהוא הבין אותה – ורק היא – היא הבסיס להכרעת הדין.
עמידתו האיתנה התבטאה בין השאר בסירובו האמיץ לפגוש את האפיפיור שביקר לראשונה במדינת ישראל כשכל שועי הארץ ומנהיגיה כורעים לפניו ברך. הרב נסים סירב להשתתף בטקס הממלכתי שנערך במגידו, בשל סירוב האפיפיור לכבדו – כראש הדת היהודית – בביקור חוזר בירושלים, בירת ישראל. במאמרו הראשי של עיתון "הארץ" מאותם ימים, עיתון שמעולם לא היה חשוד על אהדה יתירה לדת ולרבנות הראשית, נכתב ש"כשם שביקור האפיפיור בארץ היה מאורע היסטורי לנוצרים, כך העובדה שהרב הראשי לא קיבל את פניו היה בו משום מעשה היסטורי ומתן תוקף לעצמאות מדינת ישראל".
התשובות הקצרות בכרך הנוכחי (שכשלושת קודמיו יצא בהוצאה מוקפדת ומאירת עיניים), מבטאת את ייחודו של הרב נסים וחושפת משהו מסוד השפעתו. לא רבנות צרה, מדירה, מקצינה, הססנית, הרודפת אחר הכבוד, אלא הנהגה מכילה ואמיצה, מאירת פנים, לכלל ישראל.
א-פרופו הדברים האומללים שיצאו לאחרונה מפיו של רב בישראל, מרתק לקרוא את ההתכתבות ההלכתית שניהל הרב נסים עם הרבנית פרחה ששון, נגידה ותלמידת חכמים שהתכתבה עם גדולי הרבנים (דוגמת הבן איש חי והיש"א ברכה) שנות דור לפני עליית הפמיניזם הדתי ופריחת המדרשות לנשים.
לא פחות מרתק הוא גיוונם של השואלים, שלא כולם נמנו, לשון המעטה, על "שלומי אמוני ישראל", ומעידים באופן בלתי אמצעי על מעמדו של הרב הראשי באותם ימים. כך, לדוגמא, נשאל הרב (היו ימים…) על ידי משה חובב, הקריין המיתולוגי של "קול ישראל", האם מותר לאנשי הרדיו הממלכתי להשמיע בתשעה באב מנגינות עצובות. הרב משיב ב'לאו' מוחלט, אך מוסיף שיש להתיר במידה ומדובר במנגינות "שאינן מהנות כלל".
בהקשר אחר, התיר הרב לייצא את פירות הארץ לחו"ל, בשל שינוי המציאות וביטול טעם האיסור שנתלה בחשש המחסור בפירות הארץ. שאלות אחרות, דוגמת זו שנשלחה על ידי חנניה גיבשטיין (לימים, ראש העיר המיתולוגי של ראשון לציון) עוסקות בהיתר השימוש לשתייה במי הקולחין שעברו טיהור במפעל להשבת שפכי גוש דן.
המגוון המרתק של השאלות – מהארץ ומחו"ל – שנכללו בספר, מבליט עד כמה רב הצורך בהחזרת עטרת הרבנות ליושנה, ואת גודל האתגר שניתב בפני נושאי דגלה.
(תרומה תשעח)
