תכנון משפחה – ד

גיל החתונה – א
אחת הדילמות הנפוצות ביותר היום היא גיל החתונה. יש הדוחפים את הבנות להתחתן מהר ככל שניתן, קרי מיד לאחר סיום התיכון, מקסימום לאחר שנת שירות לאומי אחת. הרעיון שעומד מאחורי גישה זו הוא, שתפקידה החשוב והראשון במעלה של האישה בישראל הוא להקים משפחה ולגדל ילדים. רק לאחר מילוי משימה זו ניתן לדבר על מימוש עצמי בתחומים נוספים. מנגד, תחושתן של בנות רבות היא שברצונן להשתלם בעוד מספר תחומים לפני שהן נוטלות על עצמן את העול האהוב של הקמת משפחה, כמו שנת שירות שנייה, לימוד תורה במדרשה או רכישת השכלה כללית. לתוך מערך שיקולים זה נכנסה לאחרונה ובמלוא התוקף גם שאלת הגיוס לצבא, המבטאת את רצונן של הבנות לתרום את חלקן לבניין ביטחון ישראל. כמובן שדבר זה כמעט ואינו אפשרי להיעשות במקרה של נישואין. האם לתחושות הללו יש מקום? האם הן מקובלות מבחינה הלכתית?
כמובן שאותן שאלות רלוונטיות גם לבנים, בתרגום לעולם שלהם. האם כדאי להתחתן לפני השירות הצבאי או לאחריו? ואולי ראוי להמתין עד סוף שנות הלימוד בישיבה? אלו שאלות שמלוות בחורים צעירים רבים, הגם שדומה שאצלם הנושא פחות בוער מאשר אצל הבנות.
אני מבקש להציע שדילמות אלה קשורות בצורה עקיפה למתח שראינו ברשימות הקודמות, בין תפיסת הנישואין כערך בפני עצמם ובין תפיסתם כאמצעי להקמת משפחה. ניתן לשער שמי שתופס את הנישואין רק כאמצעי לקיום מצוות פריה ורביה (כפי שראינו שעולה מההלכה הפורמלית) ידחוף לנישואין בשלב מוקדם יותר מאשר מי שתופס את הנישואין כערך בפני עצמם. זאת משום, שלדידו יש לשים פחות דגש על ההשתלמות העצמית של האדם קודם הנישואין ויותר דגש על השתעבדותו למימוש חובתו לפרות ולרבות. לעומת זאת, הרואה ערך בנישואין בפני עצמם, ידאג יותר לכך שהנישואין יגיעו ממקום בשל ושלם של שני בני הזוג, מה שדורש לעתים את דחייתם.
מהי, אם כן, עמדת ההלכה בעניין?
משנה מפורסמת קובעת ש"בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה, כא). במקורות התלמודיים התמונה מורכבת יותר. הבבלי במסכת יבמות (סב, ע"ב) משבח אדם המשיא את בניו ובנותיו "סמוך לפירקן" (פירוש גיל זה נתון במחלוקת בין הראשונים). במסכת קידושין (כט, ע"ב) מובאים דבריו של רבי ישמעאל, הקובע: "עד עשרים שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו". רב חסדא השתבח בעצמו שנשא אישה בגיל שש עשרה, ואמר שאם היה נושא אישה בגיל ארבע עשרה, היה עדיף. קולות אחרים בגמרא שם מאפשרים לדחות את גיל הנישואין עד עשרים וארבע.
מקורות אלה מעלים את התמיהה המתבקשת: אם נישואין הם לכל הפחות מכשיר מצווה לקיום מצוות פריה ורביה, מדוע אין אדם מחויב בכך ישר בגיל שלוש עשרה (או שתים עשרה לבנות), עת היכנסו לעול מצוות? התשובה לכך פשוטה (חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר א, ס"ק ב; והשוו פת"ש שם ס"ק ב):
"אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג מכל מקום מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה, (ו)התחלת לימוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך".
חז"ל הבינו שהטלת עול המשפחה על אדם בגיל י"ג תקשה עליו להשתלם בלימוד תורה, ולכן דחו את גיל הנישואין לשמונה עשרה. בעל 'ערוך השולחן' מחדד נקודה זו. לדבריו, אף על פי שתלמוד תורה נדחה בדרך כלל מפני מצווה עוברת, הרי "מכל מקום מצות פו"ר… יש לו עדיין זמן לקיים והוי כמצוה שאינה עוברת" (אבן העזר א, יג). זהו ביטוי ראשון לדחיית גיל החתונה מפאת הצורך בהשתלמות אישית, הכרוכה בלימוד תורה.
האם ניתן ללמוד מכאן לסוגייתנו? על כך נמשיך ונדון ברשימה הבאה.
(פנחס תשעז)